בסיטואציה הכי קשה שקיימת בעולם, אובדן, הכרתי אותך...

"את מזכירה לי את עצמי", אני מתאהב, הווי אומר - אתה מאוהב
בעצמך.
לילה ארוך של שיחות... צרורות מילים... נחמות...

"חבקי אותי", ביקשת כשליויתי אותך ל"תקתק" קפה במכונה זוכר?
ובחיבוק הזה עבר אלי כאבך... כאב הלב, כאב המצוקה, כאב
התקווה...
נטול כוחות, נטול שמחה...
צחקנו כמו ילד שמושך לחברתו בצמה...
צחקנו עד הסתלק האופל מפנייך איש יקר...

"תני לי לקחתך הביתה" הפצרת כ"השבת תודה" ואיכשהוא היינו
חבוקים ברכבך, אור ליום חדש...
וקולך מזמר ברקע... וידיך מחבקות... עינייך מביטות...
היה כיף אותו בוקר,
ילד מתוק.

"אני רעבה" איך העזתי ללחוש לך... ומצאנו עצמינו בבית קפה...
אוכלים, צוחקים, לא הכי קולטים... בדרך לבועת כאב אהובה ענוגה
מהולה ביצרים, חסרת הגיון...

טיילנו... זוכר?
ליד הים, בטח אהבת את דמותי בנוף הים... כמו תמונה... ושם לפטת
את גופי והצמדת אותי אלי אליך...
קראת לזה אהבה!