הוא נהג לשבת על הספסל שבחצר ביתו ולהיזכר בימים שהיו, איך
שהוא היה. הכל היה כחול יותר, יותר ורוד, והוא כל כך התגעגע.
כרגע יש לו חיים לקויים, לא הכל מסתדר לו, ונוצרים ונשארים
פערים פה ושם. הוא מסתכל על העץ ששתל כשילדיו רק נולדו, ונזכר.
הוא נזכר בלידתם, באושר שהיה, באושר שנגמר, עבר וחלף. ועכשיו
נותר לו רק עץ. עץ גדול עם עלים. הוא לא התבגר כמו העץ, אך העץ
הוא בוגר. הוא כבר לא מתנהג כמו שנהג. האם הוא נופל? אחרי
שטיפס כל כך גבוה, דיי היה צפוי שייפול, אך הוא הניח שהוא יכול
להעפיל על הגורל, המוות והחיים.
הוא נזכר בדמותו. נער בן שמונה עשרה. הולך עם חולצה חצי קרועה
של תנועת סרבנים, תליון של עלה גראס, ראש לא מובן/פרוע, ג'ינס
חצי קרוע בעל ערך סנטימנטלי. כשהוא הולך לאיבוד, הוא שוב נזכר
בעצמו. החלומות שלא חלם אז, באים לו כעת בלילות, ורוצים שהוא
יגשים אותם למציאות קיימת, אך הוא מבוגר מידי כעת. הוא אינו
יודע הרבה על עצמו. לפחות לא כמו שחשב, לפחות לא כמו שידע פעם.
עולמו לא קרס עליו, כמו שאנשים עוד חזו, הוא פשוט נבנה עקום.
סכנת התמוטטות איננה קיימת, ולכן, אם הוא מעוניין בחידוש, הוא
יצטרך להרוס בעצמו את עולמו. לשבור את כל הלבנים שמרכיבים את
הבניין, ולצערו, או שלא, גם את היסודות. מה הוא רצה מעצמו
אי-פעם, הוא לא יודע. הוא גם לא יידע.
לפעמים הוא היה מוציא את אותם אלבומי תמונות ישנים ונזכר.
הזיכרון תמיד יישאר, כי אותו אי אפשר למחוק, ואיתו גם העצב.
עוד בצעירותו קבעו כי הוא אימפוטנט רגשית, ולכן הוא אף פעם לא
הרגיש סיפוק מבחינה רגשית. הוא ניסה למצוא מעין אהבה, מכל סוג
שהוא, אך הוא עצר בעד עצמו. חוסר הטקט, חוסר הרגש, זה מה
שאפיין אותו וזה גם כנראה מה שהרס אותו. מה שגרם לו להפוך
להיות מה שלא רצה. בראשו עולות מחשבות. האם לכרות את העץ? או
האם לתת לעץ להמשיך לגדול? איזה סיפוק יש לעץ? איזה סיפוק יש
לו מכך שהעץ גדל? שאלות כאלו החרימו והקצינו את המצב. הילד,
המרדן, נעלמו להם, ובמקומם הביאו תחליף, חליפה. יש שמועות
שהילד ברח לאוסטרליה, ושהמרדן אושפז בכפייה, אך אין לכך עדויות
אמינות. הוא צריך לנוח, להירגע, לחזור לעצמו ואז, לברוח.
כשהוא יושב לעצמו בחצר ונזכר איך הם היו מתרוצצים לו בין
הרגליים. איך הם כל כך רצו שהעץ יצמח לגובה על מנת שיוכלו לטפס
עליו, אך כעת כשהעץ גדול, גם כן הם. כעת הם אינם מעונינים כלל,
ואתה בכלל מעוניין לכרות אותו. מידי פעם הוא רואה אותם, ככה
פעם בשבוע. לפעמים הוא מתעורר באמצע הלילה, שטוף זיעה קרה,
והיא נשארת לשכב/לישון שם לידו. הוא מרגיש בתוך-תוכו שאין יותר
סיכוי. הוא מחסל את עצמו בתוך הבית. הגיע הזמן לשבור את
הלבנים. יש כאלה שיקראו לזה משבר גיל המעבר, הוא קורה לזה
ניסיון למצוא חיים.
ציורים פסיכודליים שנהג לצייר, על קירות, על דפים, על מכנסיים,
סמלים שנהג לתפור, עצים, דברים שנהג להדליק באש, שנהג לשרוף
ולאחר מכן לכבות. בסופו של דבר, הכל כבה, והוא נשאר בלי אהבה,
רגש שחולף בלי זיכרון, בגדר מציאות, או בסך הכל בגדר חלום...
