בין הימים ההזויים שהיו לי אי פעם. אין לי מושג מה קורה סביבי,
בעצם יש לי מושג, אבל הוא לא מצליח לחלחל אל תוך התודעה שלי.
זה התחיל כבר אתמול, כשהתעוררתי בתוך אוהל סיירים, ולא משנה מה
עשיתי, רצתי עם אפוד נגב, התהפכתי, הסתערתי, לא יריתי אף כדור
ואפילו גם נפלתי פצוע, לא הצלחתי לצאת מתוך החלום שהתעוררתי
אליו. הראש דפק כל כך חזק, ממש חזק. כמו כאבי הראש שאתה מרגיש
את הדופק שם, מאחור בראש. שמתי את הכיפה על הראש, קסדה ויצאתי
לקרב. מסתבר שאלוהים לא היה מרוצה.
 מאוחר יותר סבתא של פודולר נפטרה. ירדנו בהאמר יחד מהשטח.
אני ב-ג', פודולר בגלל סבתא, ולאורן יש אוזניים גדולות. הרופא
לא רצה שהשאר בשטח, לא כל כך סרבתי, למרות שהתחלתי דיי ליהנות.
כשהגענו לפלוגה דיברתי עם שי, ידיד, חבר על סף מחלות קליניות
שלוש פעמים בשבוע, משומה לא מורידים אותו לשטח. דיברנו על כוס
שוקו, וחתיכות קטנות של עוגה. בדיוק לפני שעזבתי את השטח,
חבילה שניצן שלחה ביום שישי, הגיעה. אמרתי להם לא לפתוח אותה,
שיחכו לי, "אני חוזר ביום שישי". אולי לא הייתי צריך להתעקש,
ואולי הם גם לא הקשיבו לי ופתחו אותה.
 גם אחרי שיצאתי ממקלחת, עדיין הייתי בחלום. נסענו בטיולית של
שש, שהגיעה בשש ורבע. הגענו לערד, משם לבאר שבע. פספסתי רכבת
בגלל בקבוק קולה, ו-200 גרם קבוקים, איך זה קרה, אני לא יודע.
נסעתי באוטובוס, ישבתי מקדימה, שיחקתי אותה חייל טוב. דיברתי
קצת עם הנהג, ומשם לכפר סבא. בבית שיחקתי על המחשב, ראיתי
טלויזיה, ונפלתי מת, שוב, קצת אחרי חצות. ניסיתי לתפוס את
החברה, אך ללא הצלחה. לא הצלחתי ישר להירדם, איך אפשר להירדם
כשאתה בתוך חלום?
 היום בבוקר נסעתי לראשון לראות את הבנות גרעין שלי, לבוש על
מדים, נשק קבור בתוך המיטה. רוכב על אופניים, עם משקפי שמש.
הרוח מכה לי בפרצוף, אבל אני עדיין לא מתעורר. חשבתי שאני
הגיעה לרכבת, אבל כרגיל איחרתי. קשרתי את האופניים, וחיכיתי
לרכבת הבאה. איה הייתה בצריפין, אז קבענו שניפגש אצל הבנות
בראשון, כמובן שהיא הגיעה לפני, אפילו הספיקה להתקלח. בזמן
שלקחתי את קו אחד עשרה אל יוהנה-ז'בוטינסקי, נזכרתי שאתמול אח
שלי העיר אותי באמצע הלילה ואמר לי שיש הופעה של יוני ביום
חמישי בערב, די שמחתי, אבל אז נזכרתי באורי, שתקוע בשטח וכנראה
לא יוכל להגיע, המצפון התחיל להתעורר. הגעתי אל הפנימיה אל
הבנות, וסתם התחלנו לדבר, משומה השחורה מביניהן, אימא שלי,
מתחילה לשאול שאלות על כך שהיא שמאלנית. משומה, מכל הבנות אני
הכי מתחבר איתה.
 תוך כדי שיחה, התחלתי להתמרמר על כך שזאת הפעם השניה שאני
חוזר הביתה באמצע השבוע משה שבועיים, וזה לא יכול להיות
מציאותי. איה אמרה שאני מעבר את הצבא, עניתי לה שכרגע אני לא
בענייני ההפריה, אפילו אין לי כרבע חברה. שלדעתי זה גם חלק
מהסיוט המתמשך. התחלתי להתמרמר על כך שאני חוזר הביתה, ואני
נפגש רק עם בנות, וזה מוזר לי, גם קצת מעצבן אותי, החברים שלי
חוזרים רק בסופי שבוע, ואין אף יצור זכר, שאני יכול לצאת
ולבלות איתו. מאוחר יותר באותו יום קבעתי ליבי ללכת לסרט, עוד
פן מוזר של היום שיסופר בהמשך. ניצן אמרה שאני דווקא צריך
להיות מאושר, שרוב הגברים ירצו להיות במקומי, מוקפים בבנות.
אמרתי לה שכרגע אני לא זקוק לזה כל כך, שאני מנסה לשקם את חיי,
ואיתן אני לא יכול לשתף את כל מה שעובר לי בתוך הראש. לקחתי את
התרופה שלי וחזרתי מהמטבח. מה לעשות שבראש אני מוצף בכעס,
זיונים, וחוסר מודעות מוחלטת. לאט לאט, נרדמתי להן על הספה
בסלון, כשהיינו צריכים ללכת איה וענבל העירו אותי, הן לא באמת
העירו אותי. הזכרתי לשאר הבנות על ההופעה מחר של יוני ועזבנו.

 ברכבת נזכרתי בשיר של יוני שהייתי שר לנועה, כשהיינו גומרים
אחד ליד השני, כשהתחלנו לשכב, הפסקתי לשיר לה את זה. קצת אחרי
פולין. כל הנסיעה פחדתי שאני ארדם וארד בתחנה הלא נכונה,
מכיוון שהתחנה האחרונה היא כפר סבא, לא היה כל חשש שאני התעורר
במקום אחר. רק חבל שהפרט הזה, גם הוא לא הצליח לחלחל אל תוך
הראש שלי. כל העניין הזה של התרופות חוסם אותי אל העולם בדרך
כלשהי. איה ירדה ברכבת מרכז, אותה אני לא אראה עכשיו שבוע
וחצי, וכמוה, גם את שאר הבנות. בערך קצת אחרי בני ברק התקשרתי
לאבא שלי שיבוא לאסוף אותי מתחנת הרכבת, לא הרגשתי כל כך טוב.
שוב, מציאות שחיה בתוך חלום.
 כשהגעתי הביתה אימא שלי שטפה אותי על כך שנסעתי לראשון, היא
אמרה שהבנות יספרו לשאר הבנים, וככה המפקדים ידעו שאני לא שוכב
בבית, כשכוס תה חם מונחת לידי. לא עניתי לה, הרגשתי שאני מרוסן
בצורה כלשהי. לא אמרתי לה שזה מה שהמפקדים שלי חושבים שנראה
אני עושה. מוסר ההשכל שלה, עשה לי מצפון נוראי.כל כך רציתי
להתעורר כבר, כל כך הרגשתי חלש, כך שבסופו של דבר הלכתי לישון.
תוך כדי שינה ניזכרתי שאמרתי לאבא שלי שאני הולך היום עם ליבי
לסרט, מן הסתם הוא הגיב בחצי חיוך, והערה חיובית. לפני
שנתיים-שלוש הם רצו שנתחתן ביחד. מאז הרבה כבשים עברו.
 חצי מת, אבא שלי העיר אותי מתישהו בין תשע וחצי לתשע וארבעים
בערב. קצת מסריח מזיעה יצאתי החוצה מהחדר, אמרתי שלום לדרור
שישב כמו ארטישוק מול המחשב בחדר לידי, והלכתי אל עבר הסלון.
אימא דיברה בטלפון, אז הלכתי למטבח לבדוק מה יש שם לאכול,
מלוואח, כבר חצי מוכן, רק צריך לחמם. אימא צעקה מהסלון שאני
הכין לעצמי רסק, ופתאום טלפון, בצד השני ליבי. פאק-שיט.
"הלו".
"גלעד".
"היי ליבי",עוד לא התעוררתי.
"נו, נהנית בסרט?"
"אני מצטער, התעוררתי רק עכשיו, הרגשתי רע אחי הצוהריים..."
נראה לי שהיא נעלבה מהאדישות שדיברתי בה, כל כך רציתי להתעורר,
למה אלוהים נתפס עליי? "אין לי מה להגיד". ליבי שתקה, לא אמרה
דבר. מהצד שלי של הטלפון, הרגשתי שהיא מרגישה נפגעת, פשוט לא
היה לי מה להגיד.
"טוב ביי." וניתקה. אני נשארתי אם הטלפון ליד האוזן שלי, אחרי
חצי דקה התחילו קולות משונים לצאת ממנו, אבל אני נשארתי באותו
תנוחה במשך כמה דקות, ישן. דרור עבר מול הדלת שלי, זרק ואמר:
"אידיוט, עכשיו יהיה לך לילה לבן".
 חזרתי למטבח, אכלתי את המלוואח, סיימתי את כל השאריות, את
הרסק, וחזרתי לחדרי. שכבתי בתוך השמיכה ליד ספל חם של תה מתוק,
בדיוק כמו שאני ועופר אוהבים. הסתכלתי בטלויזיה, רצתי בין
הערוצים שעד שנתפס לרגשות מקריים בכל מיני ערוצים דוברי רוסית.
אימא באה ואמרה שנשארתי מלוכלך, קמתי מהמיטה, אבל כמובן היא
אמרה שהיא כבר סידרה את הכל. הרגשתי קצת מצפון, אבל זה עדיין
לא הזיז. העניין אם ליבי התחיל כבר לחלחל לי, אבל השעה הייתה
כבר אחד עשרה וחצי, היא בטח כבר הלכה לישון.
 עכשיו, עשרה לשתיים בלילה, הנבואה של אח שלי מתגשמת. אני
יושב מול המחשב מוריד משחק ושירים בצורה לא חוקית, מישומה זה
לא משחק לי על המוסר. אין מצפון במה שאתה לא רואה, או לפחות לא
מדבר איתו. אח שלי נמצא בחדרו, עדיין ארטישוק, ועדיין רואה
טלויזיה ומדבר אל עצמו. ופתאום, אני נזכר שהאופניים, עדיין
למטה, בתחנת הרכבת, ומחר, הבטחתי לאימא שאני לא אצא מהבית. כך
שבינתיים אני מחכה שדרור כבר ילך לישון, ואני ארד למטה לתחנה
בתקווה שלא גנבו אותן. בדרך אני אקפוץ לליבי, אנסה להסביר מה
עובר עליי, וגורם לי לעשות כל מיני דברים משונים ולהתנהג בדרך
משונה. לאט לאט אני מתחיל להתעורר מהחלום הזה, לפעמים אני לא
יודע עם אני רוצה לצאת ממנו או לא? זה לא כל כך החלטה שלי, כי
כך או כך התרופות לוקחות אותי כל יום מחדש, ומחר, או יותר נכון
היום, אני כל כך רוצה ללכת להופעה.