מרס 1940. השקיעה האיטית בשמים התכולים של מבואות לובלין לא
בישרה על הבאות. העוצר נכנס לתוקף עם רדת החשכה. הבררה היחידה
שעמדה בפני היתה להיכנס לבית הכנסת המקומי ולשהות בו בשעות
החשכה. אישור התנועה שהיה בידי מהשלטונות הגרמנים היה מוגבל
לשעות האור בלבד. לא הכרתי איש במקום.
"היכן בית הכנסת הקרוב ביותר?" שאלתי אזרח מקומי.
הוא התבונן בי ארוכות. ראיתי שהוא מתרכז בתג שעל שרוולי
השמאלי. נראה היה שחשש ממשהו. למרות זאת נתן לי הנחיות והסתלק.
ההוראות היו מדויקות ובמהרה מצאתי דרכי לבית הכנסת.
דלת הכניסה הענקית הייתה פרוצה. הידית והמנעול היו שבורים.
מזוזה לא הייתה שם. חורים ענקיים פצעו את מסגרת העץ בצדה הימני
העליון. למרות חסרונה לא נמנעתי מהרגלי והרמתי יד לכיוון החלל.
חשתי צריבה נוראה באצבעותי והכנסתי אותן לפי למעין נשיקה, או
אולי להקל על הכאב.
נכנסתי פנימה. החלל הגדול היה קר. החלונות שבורים. הספסלים,
חלקם שרופים וחלקם שבורים. ארון הקודש היה סגור. איני יודע מה
הוא הכיל, אך שיערתי שהוא ריק. צלבי קרס רוססו בכל פינה. הלכתי
לאטי לעבר הבימה המרכזית. הדממה הייתה מעיקה, והדי צעדי נשמעו
בבירור. בפינה הצפונית הרחוקה ראיתי צלליות נעות. רק נר יכול
לגרום למופע שכזה, חשבתי. התקדמתי באיטיות לכיוון האור המרצד.
ניסיתי להנמיך את רעש צעדי, הרגל שפיתחתי אחר הכיבוש.
כשהגעתי לחדר המואר קמעה ראיתי אותם. שלושה ילדים, שתי נשים
וארבעה גברים. הם ישבו על קש. ניסיתי, באור הקלוש, לאמוד את
גילם. הופעתי הפתאומית בפתח גרמה להם להתכווץ. בראותם את התג
שעל שרוולי, נרגעו. אחד מהחבורה סימן לעברי שאשב לידו.
כשהתיישבתי פנה אלי ביידיש וסיפר לי שהם מצ'כיה. הם הגיעו
לפולין לביקור משפחתי והמלחמה מצאה אותם בעיירה. אין להם
אפשרות לנוע לשום מקום. הם ניזונים משאריות מזון שיהודים
מקומיים אשר שמעו עליהם נותנים להם לפרקים. מאז היכנסם לבית
הכנסת, כמה חודשים קודם לכן, לא נערכה בו ולו תפילה אחת. בית
הכנסת היה שומם לחלוטין.
הדובר נתן לי שאריות של תפוח. נגסתי בהן בשקיקה. רק עתה נזכרתי
שבמשך כל אותו יום לא ראיתי מזון כלל. עייפותי מתלאות הדרך
ממזריץ' ללובלין, בדרך לאחי, הייתה כה רבה, שתרדמה נפלה עלי
מיד.
קול מצילות אדיר החריד את שלוות הלילה. הוא נכנס כנראה חרישית
לבית הכנסת, לקח שני מכסים של סירי מתכת, והכה בהם ללא הרף תוך
תנועת ריקוד כישופי. כולם התעוררו בבעתה והתבוננו בצללית הגבר
הענק הגוהר מעל הישנים ומכה במכסי הסירים. הילדים החלו בוכים.
בכים וצעקותיהם התערבבו בקול המצילות, והרעש נמשך מספר דקות
שנראו כנצח. לפתע נדם קול המצילות ורק היבבה החרישית של הילדים
נותרה באוויר.
העלטה מנעה ממני לראות מיהו אך היה אפשר לחוש בנשימותיו
הכבדות, הוא נראה ענק.
גפרור אחד הצית להבה ובעקבותיה נדלק נר. צדודיתו הוארה כאשר
הניח את הנר על הרצפה. היא היתה מבעיתה. חלוק לבן עטף את
בגדיו. חלוק צח. ללא רבב. למרות האור הקלוש היה אפשר לראות זאת
בבירור. ניגוד מושלם לרקע השחור. כולם התבוננו בזר בדממה. הענק
נע בחדר בחוסר סבלנות מופגן. הוא השליך מידיו את מכסי בסירים
לאחת הפינות ועמד כשגבו אלינו.
לפתע הסתובב, תפס את אחד הגברים מפאתי החדר, הקימו כאילו היה
נוצה, וגרר אותו עמו אל מחוץ לחדר. היהודי לא הצליח, ואולי לא
הספיק, להראות סימני התנגדות. הכל התרחש כהרף עין.
לא חלפו אלא שניות אחדות וקול צעקה אדיר נשמע מהחלל הסמוך של
בית הכנסת. הצעקה היתה מחרידה, כמה מאתנו כיסו אוטומטית את
אוזניהם וניסו להעלים את הראש בין הכתפיים. מעולם לא שמעתי
צרחה שכזאת. התבוננו איש בפני חברו, ומילה לא נשמעה. הדממה
ששררה אחר הצעקה היתה מעיקה. התכנסנו בפינות החדר. הילדים
התכרבלו בחיק אימותיהן ונאלמו.
הרגשתי שעלי לעשות משהו. זחלתי לכיוון הדלת הפתוחה אך לא ראיתי
דבר. כשניסיתי להתרומם ולצאת מהחדר, שני גברתנים שעמדו ליד
היציאה חסמו את הפתח, והורו לי בתנועות יד לחזור פנימה. נבעת
זחלתי במהירות לפינה. חלפו דקות אחדות והענק חזר לסף הדלת. הוא
התבונן בנו ונכנס פנימה. על חלוקו הלבן נראו כתמי דם. הוא
התכופף לפינת החדר וגרר את אחת הנשים. היא החזיקה בזרועותיה את
ילדה ולא היתה מוכנה להינתק ממנו. לאחר מאבק קצר הושלך הילד
לרצפה והיא נגררה ביבבות חנוקות אל מחוץ לחדר. לא חלפו שניות
ונשמעה זעקה מחרידה, ארוכה מקודמתה, ואחריה עוד אחת ועוד אחת.
ותם.
דממה.
הילד שנותר בחדר ללא אמו זחל אל האישה שנותרה עם שני ילדיה
והיא חיבקה אותו.
מישהו ניסה לומר משהו, ומבחוץ נשמע רעם אדיר שהורה לשתוק.
ושוב דממה.
הענק חזר לחדר. על חלוקו נראו כתמי דם נוספים.
לא מצאתי כל אפשרות להיבלע. רציתי להימחק.
הענק התכופף מעל האם המכסה בכנפיה על שלושת הגוזלים, מנער אותם
ממנה, תופס את הילדים ומהדק אותם אל זרועותיו. הם צווחים,
זועקים, בוכים. הוא ממהר לחלל בית הכנסת, ונעלם. כל השלושה
בידיו כטרף קל וקולותיהם נמשכים אחריו כמו חבל. מסרבים לידום
אבל...
שוב דממה. והיא מעיקה יותר ויותר.
לפתע נשמעו זעקות מחרידות של כל השלושה יחד. עוד ועוד ועוד.
נצח.
האם שנותרה בחדר החלה ליבב, יבבה שהפכה לזעקה שהושתקה בידי שני
הגברתנים שנכנסו פנימה כדי להסותה.
הענק חזר שוב ושוב לחדר. ההצגה חזרה על עצמה. כניסה, התכופפות,
משיכה, יציאה, זעקת שבר ודממה. כתמי הדם על חלוקו, שהלכו
והתרבו, העידו שמשהו קורה בחוץ. משהו נורא. לא היה לי ספק
שנותרו לי רק רגעים בודדים. להימלט אין שום אפשרות. להילחם
בזרועות חשופות נגד הגברתנים שבחוץ? כל אחד מהם היה גדול ממני,
חזק ממני, ומצויד ללא ספק במכשיר שהיה יכול להרגני ללא קושי.
נותרנו שניים. הייתי בטוח שאני הבא בתור, אך לא כך היה. נותרתי
לבדי. הבטן, שהייתה חלולה, קרקרה. הדם אזל מגופי. חשתי חוסר
אונים מוחלט.
ואז הוא נכנס לחדר בפנים אטומות. חלוקו היה אדום מדם. לא רציתי
לתת לו את התענוג להקימני והזדקפתי בעצמי. עמדתי לידו. הוא היה
גבוה ממני בראש. ענק אמיתי. הוא לא אמר מילה, רק התבונן בי
בזלזול רב, אולי בשאט נפש, וסימן לי לבוא בעקבותיו. יצאתי
מהחדר לחלל בית הכנסת. שני הגברתנים האחרים כבר לא היו ליד
המפתן. רק הוא ואני בבית הקדוש. לרגע חשבתי שהנה נקרתה לי
ההזדמנות לברוח, אולם צלליות שני הגברתנים בפתח הפרוץ של בית
הכנסת הרחיקו ממני מחשבה זו.
צעדנו אט אט אל עבר היציאה והדי צעדינו נשמעו היטב. יצאנו מבית
הכנסת ונכנסנו למבנה סמוך. ושם, בתוך החלל ישבו כל האנשים
שנלקחו מבית הכנסת, סביב שולחן מתכת, והחזיקו בידיהם תרנגולות
שחוטות ומרטו את נוצותיהן באיטיות.
את צחוקם המתגלגל של שלושת הגברתנים היה אפשר לשמוע הולך
ומתרחק מן המקום.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.