היה מרצה אחד באוניברסיטה ששנאתי במיוחד.
והייתה אחת שחיבבתי במיוחד.
הוא היה שחצן באופן בלתי רגיל. אצלו הוראה הייתה להוכיח את
עליונותו על הסטודנטים הטיפשים במיוחד שיושבים מולו.
הוא היה שואל דברים שלא קשורים לחומר הנלמד רק כדי להראות לנו
כמה שהוא יודע וכמה שאנחנו בורים.
אני תמיד הייתי שותק וכמונו עשו רוב הסטודנטים בכיתה. הם פשוט
לא שנאו אותו כמוני.
יום אחד הוא החל להתרברב בידע שלו על בלשנות ועל מתורגמנים (זה
היה שיעור בהנדסה ביו-רפואית לתואר שני) ואמר:
"כל המתורגמנים עושים ממש עבודה גרועה. אם אתם מכירים ספר טוב
- קראו אותו בשפת המקור. בעצם למעט אחד- אהרון אמיר. מישהו
מכיר?"
עניתי : "כן".
דממה.
הוא נהיה אדום על רקע הזקן הגינג'י שלו אך כעבור רגע התעשת
ושאל:
"אתה מכיר משהו שהוא תירגם ?"
עניתי: "כן".
דממה.
"מה ?"
"איים בזרם של ארנסט המינגווי. תרגום יפיפה".
דממה.
"יפה" הוא הפליט וחזר בקורקטיות לחומר השיעור.
הסטודנטית החביבה שישבה לידי הסתכלה לי בעיניים וזמזמה:
"קורא איים בזרם
מעט ארנסט המינגווי
תרגם את זה יפה אהרון אמיר
אז עוד מעט הוא יצחק אותה על המיטה הרחבה שלו
והיא אחד הבודדים באי......" (איים בזרם / מאיר אריאל)

נוצר בנינו קליק אמיתי על בסיס הסוד המשותף. הידע המופלא והחד
פעמי שהפגנתי היה על סמך שיר של מאיר אריאל, ששנינו היחידים
בכיתה שהכרנו.
השיר המופלא הניח אותנו על אי קטן של אהבה בזרם של בורות,
הנדסה ביו-רפואית, מרצה גינגי מעצבן וכיתה בת 25 סטודנטים,
ועטף אותנו בחמימות אמיתית של שותפות גורל.
15 שניות אמיתיות של חיבה.
היא הייתה נשואה.