אגדת עם נורבגית עתיקה, שהמצאתי לי לפני דקה.

היה היה, לפני שנים רבות, בארצות הצפון הקרות, אדם אחד ושמו
תור. לתור היו שלושה בנים, שניים מהם,גונתר ואותר, היו לוחמים
אמיצים וחזקים בדיוק כמו אביהם, ואילו הבן השלישי, אופיפלת,
היה עוד ילדון צעיר, אך עם זאת קטן וחלש היה, ידיו חלושות,
ורגליו כה דקות עד כי בקושי נשאו הן את משקל גופו וראשו. אך
למרות גודלו הזעיר, אופיפלת זה היה אמיץ שבאמצים, לא ירא מפני
איש ונהג להסתובב כשלראשו קסדת ברזל ובידו חרב איתנה, שלא היו
אלא מחבת גדולה וחרב עץ שאביו גילף בעבורו ממקל של מטאטא.
החיים בכפרו של תור ומשפחתו קשים היו. הכפר, לא זאת בלבד ששכן
על הר גבוה ומושלג, כך שעל מנת להשיג מזון נאלצו אנשי הכפר
לעמול בפרך, אלא שגם בסמוך לשטח הכפר היו להן מאורות גובלינים
לרוב. גובלינים אלו, ששכנו באזור עוד שנים רבות לפני שהוקם
הכפר על ידי אבות אבותיו של תור, היו יצורים טיפשים ומכוערים,
חמדנים ומרושעים, שכל רצונם היה לצבור מזון וכסף לעצמם,
להתרבות לרוב, ולפגוע בתושבי הכפר.
אך לא אנשי הצפון הם שיוותרו בקלות שכזו, בני חייל היו הם, והם
סרבו לעזוב את הכפר שהקימו אבות אבותיהם, ולפי האגדה הובטח להם
כפר זה על ידי האלים עצמם, ואודין, מלך האלים בכבודו ובעצמו
ירד משמים וקבע שכאן יהיה הכפר.
על אף היותם לוחמים ללא חת ואנשי חיל אחד אחד, עדין היו רוב
תושבי הכפר אנשים בעלי הגיון בריא ורגש עז, ודבר לא היה יקר
בעינהם מאשר חייהם של בניהם ובנותיהם, ולכן שאפו תמיד לדון עם
הגובלינים ולנסות ליצור עמם הסכמים ובריתות, ולעיתים אף
הצליחו, אך למרבה הצער, אלו לא החזיקו מעמד למשך זמן רב, שכן
הגובלינים המרושעים לא היו עומדים בפיתוי לתקוף את אנשי הכפר.
יתכן ולו היה הדבר בידם, היו אנשי הכפר משמידים את הגובלינים
אחת ולתמיד, בעזרת צבאם המאומן והנחוש, אך למרבה הצער, ליד
הכפר, על פסגת ההר הגבוה ביותר באזור, חי לו ענק מתבודד, נצר
לאותם ענקים שהתמרדו כנגד האלים, והשגיח על השמש כעונש מהאלים.
תפקידו של הענק היה לדאוג כי השמש תחמם במידה מספקת גם את
הגובלינים וגם את בני הכפר, אך ברגע שהיה גזע אחד מאיים להשמיד
את השני, מיהר הענק וחסם את קרני השמש, שלא חיממו את אותו הגזע
ואילצו אותו לסגת ולשוב לאחור.
כך קרה הדבר, ואחיו הגדול של אופיפלת  - גונתר, יצא, רכוב על
סוסו החסון ללחום בגובלינים.
גונתר זה, לחם כרוח סערה, והרג בגובלינים במאות ובאלפים, דבר
שעשו לא  יכל לעמוד בדרכו, עד אשר בכו הגובלינים והתחננו לפני
הענק, וזה, שלא ידע את מעשי המרמה של הגובלינים, שמע את בכיים,
חסם את השמש, והקפיא את גונתר ואת סוסו בעודם חיים, לנציב
קרח.

לא חלף זמן רב, ואחיו השני של אופיפלת, אותר, נשבע לנקום את
נקמתו של אחיו, יצא לקרב והוא רכוב על דרקון לבן כשלג אותו
אילף בעצמו.
ברכבו על הדרקון, היה אותר חזק ומהיר אף מאחיו, והוא הפליא
בגובלינים את נקמתו, לחם והרג בהם באלפים וברבבות, ודבר שעשו
הגובלינים לא יכל היה לעצרו, עד אשר שבו הגובלינים ומררו בבכי,
השתטחו באפר לפני הענק, וזה, מפני שלא ידע את רוע מעשיהם של
הגובלינים, שמע לבכיים ולקריאתם, חסם את השמש שחיממה את אותר
ודרקונו והקפיא אותם בעודם בחיים לנציב קרח.
תור, שבור לב ומטורף מצער, היה יושב לו בבקתתו בכפר, מביט
בחלון ומצפה לשובם של שני בניו האמיצים משדה הקרב, ואופיפלת
הצעיר, ששם לב שדברים אינם כתמול שלשום ניגש לו אל אביו ושאל:
"אמור לי אבי, מדוע מתאבל הינך?"
"מתאבל הנני" ענה לו האב "משום שאחיך האמיצים יצאו זה מכבר
לשדה הקרב, אך לא שבו, ולבי דואב למחשבה על גורלם."
השיב אופיפלת ושאל
"אך אבי מולידי, הכיצד זה תדאג? הן תדע שאחי גיבורי חיל חסונים
ומנוסי קרבות, ואין זה בכוחם של הגובלינים העלובים להביסם"
או אז, סיפר לו אביו אודות הענק שומר השמש, ואודות גורלם של
שני אחיו, ואופיפלת הצעיר נשבע למצוא את הענק ולאלצו לשחרר את
שני אחיו. אביו של אופיפלת, חרש מצער, לא שמע כלל את דיברי
בנו, ולא שם ליבו כשעזב הקטן חמוש ב"חרבו ובקסדתו" על מנת לחפש
את הענק.

ימים רבים נדד אופיפלת, טיפס גבוה יותר ויותר לפסגות ההרים,
נאבק ברוחות קפואות ובסערות שהיו מכניעות אף גברים גדולים
וחזקים ממנו, אך בזכות נחישותו הרבה ואומץ ליבו שאין שני לו,
לא נכנע אופיפלת לאותם קשיים, המשיך ועשה את דרכו עד שהגיע
לפסגת ההר הגבוה ביותר, ואכן על ההר עמד לו אותו ענק.
אופיפלת נשא את מבטו מעלה מעלה, סקר את הענק שהיה גדול מהעצים
הגדולים ביותר, חסון ורחב כמו סותת מסלעי ההרים עצמם, וזה עמד
לו והסתכל והשגיח על השמש שבערה במרחק שהיה רב למדי מאופיפלת,
אך במרחק נגיעה בלבד מהענק בזכות גובהו הרב.
על אף גובהו של הענק וחזותו המאיימת, לא פחד אופיפלת כלל. נחוש
היה למלא את שבועותו ושליחותו שבחר לעצמו ויהי מה, ולכן מרגע
שזיהה את הענק, שלף לו את חרבו הנאמנה והסתער על הענק בקריאת
קרב, מכה בכף רגלו של זה בכל כוחו.
הענק נשא את מבטו מטה ולמרבה הפתעתו ראה ילדון קטן, חמוש בחרב
עץ וחובש מחבת ישנה על ראשו, מסתער עליו ותוקפו ברגלו. אין ספק
כי מראה זה הפתיע את הענק, אך גם חימם את ליבו להבחין באומץ רב
כל כך בילד קטן כל כך, ולכן לא כעס כלל, ורק נשא את קולו העמוק
מטה ושאל את אופיפלת:
"אמור לי, קטנטן, מדוע אתה מסתער עלי בכעס כה רב?"
אופיפלת, שלא הפסיק לרגע את הסתערותו צווח לעברו בקולו הדק:
"ענק מרושע! מסתער אני עליך בזעם כה רב על שעזרת לגובלינים
המרושעים, ואת שני אחי כלאת והפכת לנציבי קרח בעודם חיים"
הענק נזכר כמובן, בשני האחים אותם הפך לנציבי קרח והשיב
בהרהור:
"אך כלאתי אותם משום שהתסערו וטבחו בגובלינים ברשעותם, במו
אזני שמעתי את זעקותיהם של הגובלינים ואת בכיים ולכן נחלצתי
לעזרתם והקפאתי את אחיך."
או אז, חדל אופיפלת מהתסערותו וסיפר לענק את האמת בדבר רשעותם
של הגובלינים ומעשיהם שעשו לאנשי כפרו. הענק האזין בשתיקה
וכשסיים אופיפלת את סיפורו השיב:
"אכן נוראיים הם סיפוריך, ואם אמת הם, הרי שטעות איומה עוללתי.
אך כיצד אדע שדברי אמת בפיך, קטנטן? הרי הגובלינים הם אלו שאת
זעקתם שמעתי במו אזניי, ואת מצוקתם חשתי."
אופיפלת חשב מעט, ואז ענה:
"אם כך, ענק נכבד, בוא אחרי ואובילך לכפרי, שם  תראה את האמת
בדבר המעשה שבין הגובלינים לאחיי."
הענק חשב מעט, אז הניד את ראשו בעצב והשיב:
"צר לי, חבר קטן, אך לא אוכל לבוא לכפרך ולחזות בסיפורך, שכן
מופקד אני כאן, לשמור על השמש ועל החום אותו היא מעניקה, ואיני
יכול להרפות משמירתי עליה."
וכך, נואש ועצוב נותר אופיפלת ליד הענק, שדאג שהשמש תחמם אותו
לבל יקפא, אך הוסיף להשאר במקומו ולהשגיח על השמש. אופיפלת כבר
כמעט שם פעמיו חזרה לכפר מולדתו כאשר לפתע עלה במוחו רעיו -
הרי שהענק צריך לשמור על השמש כל עוד היא זורחת, אך מה יקרה
כאשר תשקע זו? כך יוכל הענק לבוא עמו לכפרו.
הענק אכן הסכים בחפץ לב, ואף שיבח את חדות מוחו של זה הילד,
ואכן כאשר שקעה לה השמש, נשא את אופיפלת בידו וצעד לעבר הכפר
לפי הנחיותיו, דבר שארך לא יותר משלושה וחצי רגעים, חלקיק זעיר
מהזמן שלקח לאופיפלת להגיע את אותה הדרך אל הענק.
הענק שהגיע בחשכה, ניסתר היה מעיני הגובלינים ואנשי הכפר, ולכן
צפה בהם בלא שידעו על קיומו באזור, וכך ראה את האמת בדבר
מעשיהם הנוראיים של הגובלינים שפשעו ככל העולה ברוחם בלא שידעו
שעיניו הזועמות של הענק עוקבות אחרי כל מעשיהם.
"אכן צדקת, חברי היקר"
אמר הענק לאופיפלת בזעם, וכבר התכונן לחשוף עצמו ולמחוץ את
הגובלינים המרושעים, אך אופיפלת קרא אליו:
"חכה, חכה ידידי הענק, עליך לשוב ולשמור על השמש, זהו תפקידך,
אך אם ישא הדבר חן בעינך, שחרר נא את אחי והנח בידם את הטיפול
בגובלינים המרושעים, הרי שזהו תפקידנו וזוהי מלחמתנו אנו."
והענק הקשיב והסכים לדברי החוכמה של הנער, ובמהרה שב לו
למקומו, בדיוק שבריר השניה לפני שזרחה השמש. והענק כיוון את
חומה של השמש אל שני נציבי הקרח שהיו לא אחרים אלא אחיו של
אופיפלת הצעיר, וכשהשתחררו שניהם הסתערו יחדיו על הגובלינים
המרושעים והיכו אותם שוק אל ירך, והגובלינים, זעקותיהם ובכיים
נותרים עתה ללא כל מענה, הוכו קשות והמעטים בהם ששרדו ברחו
במורד ההרים, הרחק מהכפר והרחק מהיבשת הצפונית, ומה עלה בגורלם
אין עוד לדעת. האגדה סיפרה שהתיישבו להם אי שם בארצות המזרח,
אך זהו כבר סיפור אחר לגמרי.