"זה מרגיש כמו יום שישי" היא הצהירה בעייפות.
"יום שני היום, מותק" אביה השיב לה, עיניו העייפות על הכביש.
"זה עדיין מרגיש כמו יום שישי... השמש, לא חם, אבל נעים, ויש
תחושה כזו... משהו שמזכיר יום שישי". "אה הא" הוא אמר
במונוטוניות, לא ממש מקשיב לדבריה מביט לצד הדרך בשעמום...
"אולי נעצור באיזו מסעדה...?" שאלה בתקווה, אביה שתק.
"אבא...?"
"כן, מה?" ניער את עצמו ממחשבותיו, "שאלתי אם אתה רוצה אולי
לעצור באיזו מסעדה..."
"חמודה... אני לא חושב שזה רעיון טוב כל כך, האישה הזאת... נו,
איך קוראים לה...?"
"נורית...? הבעל בית...?"
"כן כן... הנורית הזאת ביקשה שנגיע לשם בשעה 4 ואנחנו עוד לא
בחצי הדרך אפילו..."
"אבל זה לא יהיה נחמד לעצור לפחות לכמה דקות?" שאלה בחולמניות,
היא הביטה באביה, שקוע בכביש, שקוע במחשבות... "לא יהיה נחמד?"
חזרה על עצמה
"נחמד? מ... מי? נורית לא אישה נחמדה"
"לא... לא חשוב, מתי מגיעים"
"אני לא יודע, חמודה... עוד שעתיים ככה".
קריסטל הושיטה יד להדליק את הרדיו אך הוא לא פעל...
"אבא... מתי תתקן את הרדיו...?" שאלה בחצי עצבים ולאחר דממה של
כחצי דקה ניסתה שוב "אבא??... תתקן את הרדיו??"
"מה? כן... תיקנו את הדירה... היא נראית הרבה יותר טוב מהפעם
האחרונה שראית אותה! ו... זאתי..."
"נורית?"
"כן! היא אמרה ששמו לנו איזה מדרגות חדשות לחדר שלך! נכון שזה
נפלא?"
"אה... כן... רק שאני רציתי את החדר שלמטה..."
אביה לא הגיב, היא הניחה את ראשה על החלון והחלה לעקוב אחר
"תזוזתם" של העצים לצד הכביש כשהתחילה להרגיש שלא בנוח ככל שהם
התקרבו והיא שמה לב למשהו בעצים החולפים, משהו עצוב ונשכח,
האזור נראה לה מוכר בצורה מעיקה, כמו מעיין דה ז'ה-וו שמתחיל
לצוף אל פני השטח... עציי הערבה הבוכיה בישרו לה דברים שהיו
רחוקים ודחוקים בתת מודע שלה יותר מדי זמן בכדי שתבין בדיוק
במה מדובר. היא לא ידעה מה הפריע לה כל כך היא רק החלה להבין
לאט לאט שהיא לא רוצה להגיע לדירה החדשה שלה. תמונות של ילדים
קטנים בוכים ו... נרות החלו להתערבב בראשה והיא החלה להרגיש
בחילה...
"אבא תעצור לי בצד" מלמלה כשהיא מחזיקה את עצמה בחיבוק.
"מה...?" שאל אבא שלה מבלי להוריד את עיניו מהכביש.
"תעצור!!" צרחה והרגישה את גופה עף קדימה ונעצר על ידי חגורת
הבטיחות עם חריקת הבלמים. היא שחררה עצמה ויצאה במהירות מהאוטו
אל הנוף החצי מדברי כשהיא מרגישה שהיא הולכת להתעלף. היא נעמדה
שם ליד הכביש השומם, אביה יצא אחריה ועמד כמה מטרים לידה, היא
כמעט בוכה, מבול לא פוסק של מחשבות וזיכרונות עופף את ראשה.
היא הרימה את ראשה וישרה את גבה, וראתה מולה עץ, היא הסתכלה
עליו והרגישה כאילו הוא מביט בחזרה, כאילו הוא מכיר אותה
מזמנים שהיו וחיכה לה.
"קריסי...?" אביה קרא
"אבא... למה בנו מדרגות חדשות בבית?" היא שאלה בפחד
"אני באמת שלא יודע" הוא הופתע מהשאלה
"בגלל שהם קבורים מתחת" פרצה בבכי, החזיקה את פניה ושיערה "היא
קברה אותם שם... בחוץ, מתחת לעצים...! שאותם היא אחר כך
כרתה... מהם היא בנתה את המדרגות בטח..."
"קריסי חמודה! תירגעי בבקשה!" ניסה אביה להרגיע אותה בבלבול.
"אני זוכרת!!! לאור נרות... הנרות אבא!!!" היא דיברה מהר תוך
כדי בהייה מבוהלת כאחוזת טרוף.
"איזה נרות? על מה את מדברת?" אביה התיישב לידה על האדמה
המלוכלכת מאבק
"היא רצחה אותם לאור נרות... אחד אחד... כל ערב שישי  כשהם
התחננו שלא תפגע בהם... לאור נרות מתחת לאדמה... אבא היא קברה
אותם שם!!!" היא התחילה להיחנק מהדמעות והצרחות שלה, אבא שלה
התרומם מהאדמה והביט בה מלמעלה במבט אדיש "מי?" שאל אותה בטון
קר. היא הרימה את ראשה אליו "נורית..." לחשה בבהלה כשתמונות
נוראיות מלאות בדם ובצרחותיה של האישה עוברות בראשה "אני לא
יכולה לחזור לשם..." אמרה לעצמה בשקט
אביה עמד דקה ארוכה מבלי לומר דבר לבסוף שאל "מאיפה את יודעת?"
בטון קר וכועס. עיניה של קריסטל נפערו, שאלתו הפתיעה אותו
"מה...?" אמרה חנוקת דמעות מביטה בו בניסיון להבין את כוונתו
אך רק נתקלה במבט קר וריק של גבר שכלל לא הזכיר את האבא שהיא
הכירה... "אבא... מה אתה עושה?!!?" צרחה לעברו כשהוא הסתובב
והחל לצעוד בצעד נחוש לכיוון המכונית.
"זה... זה לא היה חלק מהתוכנית, את לא היית אמורה לזכור כלום,
את ... פשוט היית צריכה לסתום את הפה, ולהיות הילדה הקטנה
והמפונקת שתמיד היית, בלי שאלות..." הוא מלמל לעצמו, כשהלך
למכונית, והוציא משם חבל ובד שחור ומעופש שהכה אותו נגד
המכונית כדי לנקותו מאבק "אבל לאאאא... את חייבת לזכור..." הוא
התחיל להתעצבן וזז מהמכונית כשתא המטען עדיין פתוח, הוא תפס
אותה והחל לקשור את ידיה לרגליה, היא ניסתה להלחם בו אך הייתה
עייפה מדי מהבכי עד שלבסוף היא נראתה כמו זוחל שתרם בקע
מהקיקיון שלו, הבכי לא הועיל כי פיה קשור בבד השחור, הוא לקח
אותה בחוזקה ושם אותה בתא המטען, וטרק את הדלת חזק.
היא הרגישה את טעם העובש והאבק המגעיל של הסמרטוט שקשר את פיה
והבחילה שלה חזרה. האוטו החל לנסוע והיא נזרקה קדימה עם ההדף,
היא הרגישה שמוחה לא מסוגל לעכל את כל מה שקרה והיא התעלפה.
קריסטל התעוררה ממכה שקיבלה בראשה מאחד הקירות של תא המטען.
היא הבינה שהם עצרו, כעבור שניה מכסה התא נפתח בפתאומיות ואביה
צעק "הגענו!!" מה שגרם לה ליבב בפחד גלוי מעבר לסמרטוט. הוא
הוציא אותה מהתא והחל לשאת אותה אל הבית כשהיא מתפתלת
בזרועותיו ובפניהם ניצב בית לבן בודד ומבודד בעל 2 קומות.
הוא נכנס לבית והניח אותה על איזה ארגז שעמד בכניסה, נורית
נכנסה לחדר מהמטבח "קריסטל!" היא התקדמה לעבר קריסטל במהירות
עם חיוך, "סוף סוף את כאן!" היא שלפה מספריים מכיס חלוקה האדום
כדם והחלה לגזור את החבלים "אבא שלך סיפר לי שעשית קצת בעיות
בדרך... אבל לא נורא... זה לא יהרוס לנו את התוכניות..." אמרה
במתיקות מחליאה כשסיימה לשחרר אותה. קריסטל התיישבה על הארגז
והביטה סביב לבסוף עצרה עם מבטה על נורית "אני זוכרת הכל."
אמרה בקול חד. "אוי אל תצחיקי אותי בבקשה חמודה... ברור שאת
זוכרת..." ענתה לה נורית מושיטה לה יד "לא היית אמורה לזכור,
אבל זכרת. לא נורא." אמרה כשידה עדיין מושטת "בואי איתי..."
אמרה ברכות מוזרה. קריסטל ניסתה נואשות לתפוס את מבט אביה אך
הוא התחמק "אני לא הולכת אתך לשום מקום!!" אמרה לה בהחלטיות.
"את יודעת מה... ונגיד שלא תבואי איתי... מה תעשי? תמשיכי לשבת
פה לנצח?" לגלגה עליה נורית תוך כדי משיכה בכתפיים. קריסטל
התרוממה מהארגז כשהיא הבינה בכאב כי אין לה הרבה ברירות ושיש
לאישה טעם בדבריה. הם החלו לעלות במדרגות מעץ שעשו לקריסטל
בחילה, היא בהתה בעורף של נורית הצועדת מלפניה ולרגע חשבה על
לנסות להפיל אותה מהמדרגות, אך תחושת החוסר אונים שחשה כשאביה
צעד מאחוריה עצרה אותה. הם הגיעו לדלת שנורית פתחה בעזרת מפתח,
הדבר הראשון ששמה לב אליו קריסטל כשנכנסה לחדר זה שהחדר היה
מאוד חשוך, ללא חלונות ככל הנראה... על הרצפה היו מפוזרים
נרות, הרבה נרות שהעניקו לחדר אווירה משונה ובצד, על ספסל נמוך
צמוד לקיר הימני בחדר ישבו 5 ילדים כבני 3 בערך... חלקם נראו
מוכרים לקריסטל... אבל מה שבטוח זה שהם כולם נראו מאוד
מפוחדים. "מה כל זה?" שאלה בהיסוס. "מה את חושבת טיפשונת?
ילדים!" ענתה לה נורית עדיין בטון מלגלג. "אני רואה שזה ילדים!
אבל מה הם עושים פה? מה אתם רוצים ממני?" החלה קריסטל לנסות
לחקור. "נורית..." מלמל אביה של קריסטל והעביר לאישה סכין
שהוציא מחגורת מכנסיו, נורית לקחה את הסכין "תראי קריסטי
חמודה... מה שנזכרת בו פגע בלמידה שלך, אך סך הכל זה לא נורא
כל כך..." אמרה כשדחפה את ידית הסכין לידה של קריסטל "את
מבינה... את חונכת להיות רוצחת. את פה, בבית הזה, כדי להמשיך
את השושלת יקירתי..."
"מה???" קריסטל הייתה בהלם. אחד הילדים החל לייבב בעצב. "כן
חמודה, מה את חושבת שהעצים היפים שלנו גדלו מעצמם כאלה מושלמים
וחזקים? הם גדלים על הדשן הטוב ביותר מתוקה..." אמרה נורית
ודחפה את קריסטל קצת יותר אל תוך החדר. "אני לא מאמינה..."
לחשה קריסטל, "הם צריכים עוד קריסטי! הם לא יכולים בלי! אנחנו
לא יכולים להפסיק עכשיו!!" נורית הרימה את קולה והילד ייבב חזק
יותר. הם עמדו שם דקה ארוכה מקשיבים ליללות הילד עד שלבסוף
נורית צרחה "נו כבר!! תתחילי בעבודה! אם את כל כך זוכרת הכל
אני לא צריכה להסביר לך מה לעשות!" קריסטל הרגישה דמעות שהחלו
לחנוק אותה... יותר מדי אירועים ליום אחד... "זה לא..." היא
ניסתה לדבר "אתם מטורפים..." הצליחה לומר ונשמה לרווחה בכדי
להירגע, היא השתתקה ודיברה בקול רגוע יותר "זה לא הגיוני."
אמרה בקול יבש, היא הסתובבה אל נורית ואבא שלה הביטה בהם במבט
חולני שאינו מכיר מוסר ואמרה "זה לא הגיוני, היום לא יום
שישי!" וחייכה.