היו הייתה פעם ילדה קטנה ומכוערת בשם כיפה. כיפה חלמה לחזור
בתשובה כשתהיה גדולה ותמיד תכננה לתפור לבעלה (שיהיה צדיק
גדול) כיפה אדומה. לכן כינו אותה חבריה "כיפה אדומה".
כיפה אדומה לא נעלבה כשקראו לה כך, כי הסבירה לכולם שהם סתם
חוטאים ושהיא תלך לגן עדן והם - לגיהינום! אבל אף אחד לא
התייחס אליה ברצינות.

יום אחד תכננה אמא של כיפה אדומה ליסוע במכונית לבקר את סבתא,
שהייתה חולה ולבדה בביתה שביער.

"אבל אמא! את לא יכולה לצאת עכשיו!" קראה כיפה כששמעה את
תכניות אמה.
"למה לא"? התפלאה אמה.
"כי היום יום שבת! אסור לנסוע ביום שבת!" נופפה כיפה הקטנה
באצבע מאשימה.

"אוי, נו באמת כיפה, אז איך אני אמורה להגיע לסבתא?" התעצבנה
אמא של כיפה.

"אני אקח אליה את הדברים!" אמרה כיפה והביטה בסל שהיה על
השולחן. היו בו לחם ויין. "טוב, בסדר כיפה, אבל חכי רק שאני
אגמור לבשל את הבשר לסבתא!" אמרה אמה.
"לאאאאאאאאאאא!" נבהלה כיפה. "השתגעת אמא? אסור להדליק אש
בשבת! סבתא תצטרך להסתפק בלחם ויין בלבד!"
אמא של כיפה הביטה בה כמשוגעת ונאנחה. "טוב, כיפה. לכי
לשלום!"

"ואל תחזרי..." הוסיפה ברשעות כשכיפה יצאה.

כיפה צעדה במורד היער כשבידה הסל, וחשבה על כך שעליה להטיף
לאמה יותר בנוגע למנהגיה הרעים. היא נזכרה שראתה את אמה מדליקה
את הטלוויזיה בשבת שעברה, ונאנחה בחושבה על המאבק שתצטרך לנהל
כדי שיסכימו לשלוח אותה לבית ספר דתי כמו שרצתה. ולפתע, הסיט
משהו את תשומת ליבה!

לפניה, במורד הדרך, היה דוכן של כיפות! הרוכלת הייתה אישה
זקנה, שהביטה בחוסר סבלנות בכיפה.
"נו ילדה, את קונה או לא?" היא התעצבנה כשכיפה בהתה בכיפות
באושר.

"הממ... אני חושבת שיש לי כסף! אני רוצה לקנות..."

"רגע רגע רגע!" נשמע קול רועם מאחוריה. "את רוצה להגיד לי שאת
מתכוונת לקנות כיפה מאישה שעובדת בשבת הקדושה?!"
כיפה הסתובבה וראתה מולה זאב גדול. "אתה... אתה צודק!" היא
קראה בפליאה. "בושה  וחרפה! עובדת בשבת? טפו!" והיא ירקה לעבר
המוכרת.
כיפה התרחקה מהדוכן ופנתה אל הזאב.

"אני זאביק החרדי!" הוא הציג את עצמו. "ומי את?"
"אני כיפה אדומה, ואני רוצה להיות דתייה כשאגדל! ולהינשא לאיש
דתי!" הכריזה כיפה.
"יפה, יפה... אך יהיה עליך לשים לב יותר למצוות!" הסביר זאביק
וסידר את כיפתו. "כמעט וביצעת חטא עכשיו!"
"אוי ואבוי..." נבהלה כיפה. ופתאום היא נזכרה שאמא שלה תמיד
הזהירה אותה לא לדבר עם זרים. או שאולי היא אמרה לה לדבר עם
זרים כמה שיותר, במיוחד אם הם נראים מסוכנים? כיפה לא זכרה
בדיוק...  

כיפה הרגישה חרטה, אבל הדיבור עם זאב שכל-כך מבין במצוות פיתה
אותה והיא המשיכה לפטפט עם הזאב החרדי.
"אז... לאן את הולכת, ילדה?" שאל זאביק.
"המממ"... כיפה התלבטה אם לספר לו. "לסבתי, שגרה ביער."
"והיא שומרת שבת, הסבתא הזאת?" התעניין הזאב.
"ה.. לא!" אמרה כיפה בבושה.
"לא שומרת שבת! בושה!" אמר זאביק וירק.
"אולי תבואי איתי לבית הכנסת במקום זה?" הציע.
"הייתי שמחה מאוד... אבל סבתא חולה, ואני חייבת להביא לה
אוכל!" הסבירה כיפה.
"הוא כשר, כן? בהשגחת הבד"ץ?" חקר הזאב.
"כן, כן!" שמחה כיפה. "אני תמיד בודקת שכל מה שאנחנו קונים כשר
למהדרין!"
"יפה... אם כך לכי לשלום ילדה!" אמר הזאב ועזב את כיפה.

כיפה המשיכה בדרכה, אך הזאב היה ערמומי יותר משחשבה! הוא לא
היה באמת דתי, ורק עשה את עצמו כזה כדי לפתות אותה לגלות לו
לאן היא הולכת... עכשיו הוא פנה בדרך קיצור ותוך 5 דקות הגיע
לבית הסבתא. בראשו התרוצצה מזימה ערמומית... לזלול את הסבתא
וגם את כיפה!

הוא דפק על הדלת. "מי זה?" נשמע קולה הזקן של הסבתא.
"זו אני! כיפה אדומה הקטנה והחסודה!" אמר הזאב בקול מתוק.
"כיפה'לה? זאת את?" שאלה הסבתא בחשדנות. "הקול שלך נשמע
מוזר!"
"הו.. כן, אני קצת צרודה. התפללתי הרבה אתמול בבית הכנסת!"
המציא הזאב.
"יפה!" שמחה הסבתא. "היכנסי."

"אוווההההההההההההה!" שאג הזאב כשנכנס וזינק על סבתא.
"אוי ואבוי!" נבהלה הסבתא.
"כן! עכשיו אני אוכל אותך בתיאבון!" הכריז הזאב ופער את פיו.
הוא בלע את הסבתא בשלמותה.
"אבל אני לא כשרה..." מלמלה הסבתא מתוך בטנו.

ובינתיים הגיעה כיפה אל ביתה של הסבתא ודפקה על הדלת.
"היכנסי..." אמר הזאב בקולה של סבתא.
"סבתא!" נבהלה כיפה. "באתי להביא לך אוכל ולהתפלל לרפואתך,
אבל... למה יש לך אוזניים גדולות כל כך?"
"כדי שאוכל להקשיב לתפילתך טוב יותר!" ענה הזאב.
"ולמה... למה יש לך עיניים גדולות כל כך?" שאלה כיפה בחשש.
"כדי שאוכל לראות אותך מתפללת טוב יותר!" ענה הזאב.
"ולמה... למה... למה יש לך פה גדול כל כך?" שאלה כיפה והביטה
בפה העצום של הזאב.
"כדי שאוכל לבלוע אותך! אההההה!" שאג הזאב וזינק לעבר כיפה.
"מה הולך פה?" נשמע לפתע קול מפתח הבקתה.

"יוסף! השכן הדתי של סבתא! עזור לי!!!" זעקה כיפה.
"אני יעזור לך!" קרא יוסף, ומיד החל להתפלל לעזרתה של כיפה בכל
העוצמה...
"לאאאאאאאאאאאא! רק לא זה!" צרח הזאב ואטם את אוזניו. אבל זה
לא עזר... הוא המשיך לצרוח, ומרוב שהוא פער את פיו, הסבתא,
שנבלעה בשלמותה, טיפסה ויצאה ממנו!
"תודה!" קראו סבתא וכיפה לעבר יוסף.

"אני שמח שהצלחתי להציל אתכן... אבל הבטיחו לי שמהיום והלאה,
תקדישו את חייכן לדת!" דרש.

"בשמחה!" ענו סבתא וכיפה פה אחד...
יש לי עוד כמה סיפורים מפגרים כאלו - אם מישהו רוצה לקרוא,
הוא רק צריך לבקש...