הצליל הזה מוכר לה. מושך, כאילו פיזית בא מישהו ותופס אותה
באוזן, גורר אותה אחריו. היא נעמדת שם, העיניים מתרגלות
לאפלולית הזו, מצליחות להבחין בגרפיטי שעל הקירות, בעיקר קללות
וציורים משחירים חסרי פשר. גם בזה אנחנו ממש לא מקוריים, שלי
חושבת, זה לא גרפיטי קלאסי.
הצליל הפך מנגינה צוענית עצובה, מוכרת, ואז היא נזכרת.
מעליה, מרחוק, צופרי אוטובוסים, ורעש צעדים נחפזים. ריח חזק של
שתן ישן וצואת חתולים מכה בנחיריה. מה נתקעה פה? ועדיין,
המנגינה העצובה הזו עוצרת בה.
שלי מסתובבת ומתקדמת לעבר היציאה הרחוקה, הפוך לכיוון ההליכה
שלה. הרי היא צריכה להגיע לקינג- ג'ורג'  ושם היציאה לנחלת
בנימין, ולמה בכלל ירדה למעבר המסריח הזה, למה היא אף פעם לא
כמו כולם, שחוצים בכביש הסואן, בין האוטובוסים והמוניות, הכי
הרבה נידרס אבל לפחות באוויר...

הדבר הראשון שהיא זכרה משם, היה קולו המונוטוני של המרצה
לסטטיסטיקה.
"סטיית התקן במקרים כאלה, ניתנת לחישוב באמצעות נוסחה
ברורה...", והיא לא הצליחה לעקוב, גם כי זה היה באנגלית, גם כי
לא הבינה כלום, גם כי האולם הגדול הרשים אותה בעוצמת מושבי העץ
שלו, בהד החוזר מכתליו ותמונות השמן הכבדות שעיטרו את קירותיו,
וגם כי מיקי הסתכל עליה.
"יאללה, תלבשי מעיל. תארזי את הספרים, תכף עפים מפה" אמרה
ג'ודי, ושלי נלחצה שהשיעור עוד לא נגמר, שצריך לדעת מה להכין
למחר, אבל ראתה שכולם כבר התלבשו, שהספרים נערמו, וברגע בו פסק
השטף המונוטוני ההוא וחריקת הגיר על הלוח עצרה, כולם קמו כאחד,
שועטים לפתח היציאה מהאולם, והתחילו לרוץ.
"מה... מה קורה? " שלי נשפה תוך כדי ריצה אחרי ג'ודי שצחקקה
לעברו של בחור גבוה במעיל עור, "לאן אנחנו רצים, הא?"
"לחשמלית. נו, יש שיעור נוסף בעוד 20 דקות, רק שזה בצד השני של
העיר", היא ענתה ושלי רצה, תופסת בזווית העין את מיקי מהלך שם
לאיטו, כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם.
נדחקו בקולות צחקוק ובדיחות, בליל של שפות וצלילים, לתוך
חשמלית צהובה ודחוסה גם ככה.
שלי הציצה בחלונות. העיר שטופת שמש, חזיתות בתים צבעוניות,
עצים כבדים, פסלים, מזרקות, חשמליות, כל כך הרבה מה לראות
ולהקשיב ולהריח... אבל אין זמן, מאחרים.


היא הגיעה באיחור של יום, פספסה את ההרשמה, את הסיור המודרך,
את ההיכרויות.
הכל נעשה עכשיו תוך כדי ריצה, או הליכה, ממקום למקום, איך לא
הספיקה, מהחיבוק הדומע של אימא, לשדה התעופה, למטוס, לרכבת,
למונית הירוקה, עם הנהג המשופם, מגמגמת אליו את השם הארוך של
הרחוב, למדה ושיננה ארבע עשרה אותיות במילה אחת, בטח נורא רחוק
אם יש לו שם כזה ארוך, והופתעה לגלות שרק עשו פניה קצרה מעבר
לתחנת הרכבת, וכבר עצרו, המשופם הוריד את מזוודתה הכבדה,
והמתין לתשלום.
לקח ממני יותר מדי שטרות, חשבה, אבל זה כבר היה אבוד.

בניין לבנים שחורות מפיח קידם את פניהם. שלט מוזהב העיד כי באו
בין כתליו של מרכז להשכלה גבוהה.
במסדרונות הקרירים, האפלים, הצחקוקים והרעש גוועו אט אט, והיא
מצאה את עצמה מוקפת שורות ארוכות של ארונות זכוכית וצנצנות,
וגם פה תמונות גדולות מספרות סיפור מאובק של צימאון לידע, רצוף
תגליות וחידושים לאורך השנים.
האולם הלך והתמלא, כמו באמפיתיאטרון הומה ישבו סטודנטים על
דרגשי עץ כהי גוון, ובתחתית האולם, מעין שומרי סף חמורי סבר,
ניצבו להם שני שלדי אדם מלאים, משני צדי הדלת הכבדה, שנפתחה
בדיוק ברגע בו היא התיישבה סוף סוף, רק כדי להבין שכולם
נעמדו.
שלי זינקה על רגליה, ובדממה שנפלה על האולם הביטה מטה, אל
הפרופסור כסוף השיער שנכנס בצעד נמרץ ועלה אל הבמה הקטנה, מניף
את ידו בתנועה תאטרלית, והורה להם לשבת.

הבליעה צחקוק, סביב השתרר שקט .
"ברוכים הבאים, תלמידים," הפרופסור הריע במבטא כבד, מבטו סקר
את האולם כולו, "אל  מכוננו המפואר. אתם מתחילים היום בדרך
ארוכה אך משמעותית, ממושכת ולא נטולת קושי, של רדיפת ידע,
כיבושו, והפיכתו לשלכם. השכלה גבוהה, לימודי מדע, וגם אם אינו
מדויק, היא חלק מחוויה, שיש לעבור בדרך הנכספת אל התואר,
רבותיי. זה יהיה הבסיס, התווך, העוגן שיחזיק אתכם, ומה שיעמוד
לצדכם לאורך כל חייכם המקצועיים."
שלי התרגשה. באמת.
כמעט חשה צורך לפרוץ במחיאות כפיים ולקום על רגליה בקריאת
"בראוו!!" נרגשת, אבל ראתה שכולם קשובים ולא זזים, אז התאפקה.
מבטה המשיך לשוטט על פני האולם, והאנשים, והיא ראתה אותו שוב.
איך הוא הספיק להגיע לכאן? הרי לא נסע איתם בחשמלית. מיקי ישב
שם, כמה שורות מתחתיה, ראשו מורכן, כותב במרץ, כמעט לא מרים
מבטו מהנייר. לצדו על הרצפה, קסדת אופנוע מכסיפה. אהה, המהמה
לעצמה, אלא מה.

שלי ישבה במטבח, כל הספרים פתוחים, וניסתה בכוח להבין מה
לעזאזל, כתוב שם.
הצילו.
-אני בחיים לא אצליח לשנן את כל זה עד מחרתיים, בחיים לא, חלפה
בה מחשבה.
רויטל הציצה אליה מהצד השני של השולחן ונאנחה.
"זה לא הולך. איך אפשר ללמוד את זה?".
פעמון הדלת צלצל.
"את מחכה למישהו?" שאלה רויטל ופנתה אל הדלת, ועוד לפני ששלי
הספיקה לענות, חזרה ואמרה בחיוך מוזר, "יש לך אורח" והלכה
לחדרה.
מיקי עמד שם, קסדה ביד.
שלי הסמיקה. "היי, מה אתה עושה פה?"
הוא חייך, והוריד את הצעיף.
"באתי לראות אם את מסתדרת, יש מבחן עוד יומיים, וכמו שאני
רואה," החווה לעבר השולחן עמוס הספרים, "טוב שבאתי. תסגרי
ה-כל".
"מה?" צחקה, "איך בדיוק אני אמורה ללמוד, מהאוויר?"
"לא," הוא הרצין, "בוודאי שלא, הבאתי לך ספר, לא צריך כל כך
הרבה. מספיק משהו קצר, טוב, וידידותי לקוראים" אמר, והתיישב,
פותח בפניה ספר קטן. אכן, ידידותי.


הם ישבו באולם מאחור, שורות אחרונות.
שלי ניסתה להקשיב, אבל השתעממה. התרעמה על  המרצה שאינה חורצת
חזק בגיר... למה היא משרבטת כל כך חלש? והשקופיות המטושטשות,
אי אפשר קצת פוקוס? באמת.
העיפה מבט לעברו. מיקי פתר תרגילים בקצב. עלתה בה תחושת רגשי
אשמה. תמיד הוא ידע לנצל את הזמן כל כך טוב.
בהמשך הוא הגיע עם משקפים לאחת ההרצאות.
"תביא למדוד", היא חייכה, וגילתה להפתעתה שהמרצה כותבת מספיק
חזק עם הגיר, ושהשקופיות בפוקוס. זה רק העיניים שלה, שבגדו
בה.
עם המשקפיים החדשים היא ראתה מצוין, גם ראתה אותו מסתכל עליה,
כשישבו ולמדו יחד, והזגוגיות התכסו באדים.
מיקי סיפר לה על החברה שהשאיר בארץ. שבע, שמונה שנים ביחד,
משהו כזה. לא רצה להתחתן, היא עזבה, הוא נסע. החליט שנמאס לו
לעבוד בעבודות מזדמנות, שהוא רוצה מקצוע ומעמד, ובכסף שחסך
הגיע לכאן. ושלי, היא סיפרה לו על הצבא, ועל רון, ואיך הכל
התמסמס לו, שעות של דיבורים בין התרגילים והספרים...
היא הייתה בהלם תרבות, הכל חדש לה, אחר, והוא כבר היה פה שנה
במכינה. הכיר את כולם, ידע מה לעשות, לאן ללכת, עם מי לדבר,
איך ללמוד, מה להכין. הוא ידע איפה כדאי לאכול, לאן יוצאים,
כמה לשלם במונית, מי הכי זול.
הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה. גם ממנה.
ובהתחלה, היא לא ידעה כלום. חוץ מאנגלית.
ולא ידעה שזה יכאב כל כך.

שלי מתנערת, הצלילים עוקפים את רעשי הרחוב, חודרים לאוזניה,
לליבה.
ושם הוא עומד, איש קטן ומקומט, מעל תיבת כינור פתוחה, ריקה.
עומד ומנגן עצום עיניים, מרוכז כולו במנגינה, הקשת בידו נרעדת,
והוא איתה. והיא מבחינה שכבר כמה שערות ברחו ממנה, ושהתיבה
מרופטת, אבל הכינור עצמו, מבהיק בחשכה.
אנשים חולפים על פניהם, ממהרים, ונראה שאף אחד לא שומע. שלי
עומדת מרוכזת בו, פתאום הוא מפסיק לנגן, אבל לא פוקח את עיניו,
רק לוקח נשימה ומתחיל שוב. וגם הפעם היא מזהה את הצלילים,
ועובר בה רעד משונה, אצבעותיה נעות. אני ניגנתי את זה פעם, היא
מפזמת לה בשקט, בארטוק.

געגוע עולה בה. שנים לא נגעה בפסנתר. הוא עוד עומד בחדר הישן
שלה, בבית ההורים, ומעלה אבק.
ומנגינת הכינור הזו, מציפה את עיניה בדמעות, היא נבהלת וממהרת
לפנות משם.
"שלום, שלום!" מהדהד אחריה קול סדוק. שלי נעצרת באחת. "את
מכירה בארטוק, אני תשים לב". הזקן המקומט מחייך אליה, הכינור
אחוז בידו האחת, הקשת באחרת, ומחווה בתנועה לכיוון ידיה, "גם
מנגנת, מממ?"
"אה... אנ... אני, פעם, כן... מזמן... כבר שנים שלא..." שלי
מגמגמת, בוהה באצבעותיה. מה אני בכלל עונה לו, עובר לה בראש,
סתם קבצן באמצע תל אביב, אני צריכה לעוף מפה. אבל הניגון הזה,
בקולו, גורם לה להישאר, מתגעגעת למשהו.
"ההה..." הוא נאנח, "אני יודע.. אבל מי ניגן פעם, תמיד חוזרת
מנגן עוד".
הוא מתכופף ועוטף את הכינור בבד לבן, רקום פרחים צבעוניים,
ומניח אותו בזהירות בתיבה, ושוב חלף בה רעד, ותחושה כאילו כבר
ראתה אותו, במקום כזה אפלולי, ומשב רוח חם עובר על פניהם, והיא
נזכרת בתחנת מטרו מיושנת בעיר ההיא, וכמעט מצליחה לשמוע את רעש
הרכבת נכנסת לתחנה, ורמקולים בשפה בלתי מובנת מתחילים לנבוח
מידע על זמני נסיעה, אבל עכשיו חם  מדי, החולצה נדבקה לה גב,
שם לא ממש הזיעה, הרי... ומתעוררת לגלות שנותרה עומדת במעבר
מתחת לשוק הכרמל, יום שישי בצהרים, ליד המדרגות הנעות שאף פעם
לא עובדות, מוקפת טינופת, ושהזקן כבר לא.
                                                 
- ושוב לא נתתי לו כסף.
עכשיו ידעה איפה ראתה אותו.
"את מדמיינת" אומרת ליאת, ולוגמת מהמים המינרליים, "לא יכול
להיות שזה אותו אחד, חוצמזה, איך את בכלל זוכרת? אני משתגעת
ממך."
הגולדסטאר מצננת אותה קצת, שלי נשענת לאחור ובוחנת את יושבי
הקפה. ליאת מלטפת את בטנה התופחת, ונאנחת. "תאמיני לי, מאז
שגמרנו ללמוד לא חשבתי על העיר הזאת, ואפילו כשנסעתי עם ניר,
והראיתי לו את האוניברסיטה והכל... לא ממש נהניתי. די, נגמר.
אנחנו פה כבר, אין למה להתגעגע. מה ידענו מהחיים שלנו בתור
סטודנטים, הא?
ועוד איזה דברים שאת זוכרת, מצחיקה אחת. קבצנים במטרו? כל
השיכורים המסריחים האלה, פיחס."
מה את מבינה, שלי מתרעמת עליה בתוך תוכה. את אף פעם לא הבנת.
את היית עסוקה בלהילחץ מבחינות, בלהתעסק עם נחום... בלהגיד כמה
בארץ הכל יותר טוב. לא ניסית בכלל להכיר את העיר, להריח אותה,
לטעום, להקשיב.
"אבל את כן זוכרת אותו," היא מתעקשת. "בתחילת שנה רביעית,
חיפשת אז דירה, זוכרת? איחרנו בוקר אחד לשיעור, ירדנו תחנה אחת
קודם, והיה תור נוראי במטרו, ועמד שם איש אחד קטן ומסכן, עם
תיבת כינור לרגליו, נשען על הקיר, והחזיק ביד מרשמים רפואיים.
החזיק ובכה."
"אה... בחיי, נכון!" צוהלת ליאת, "ואת חזרת אחר כך, לתת לו כמה
מטבעות, מופרעת".
-כן, חזרתי, כי הוא כל כך בכה, וכל הזמן חשבתי כמה הוא מסכן,
לא יכול אפילו לקנות תרופות, אז ברחתי לפני סוף השיעור, נסעתי
תחנה חזרה וכבר לא מצאתי אותו...
וגם עכשיו, שלי חושבת, הוא אמנם לא בוכה, אבל עדיין מקבץ
נדבות, גם עכשיו לא נתתי לו כלום.
"מעניין מה הוא עושה כאן" אומרת ליאת, בקול משועמם. "לא יכול
להיות שזה הוא. איך הגיע  הנה בכלל?  מה, הוא יהודי? אולי חשב
שפה יהיה לו יותר קל, כמו כל העולים האלה, אוכלי חינם".
שלי נועצת בה מבט זועם. "את יכולה להיות ממש איומה, את יודעת?"
אבל ליאת כבר מסמנת למלצרית, ואומרה כדאי שנזוז, ניר מחכה לה
בשינקין, הם מחפשים בגדי תינוקות בחנות נורא אינית שסיפרו לה
עליה. אבל שלי מושכת בכתפיה, ואומרת שתישאר פה עוד לשבת, היא
עייפה מלהסתובב בחום הזה.

ליאת עוזבת, מתנהלת בכבדות במורד הרחוב. שלי עוקבת אחריה במבט,
ונאנחת.
המלצרית שואלת אם תרצה עוד משהו, והיא מזמינה עוד בירה, ועוד
אחת, גומעת לאט, ופתאום רואה אותו.
באור, הוא נראה קצת יותר קטן, וקצת פחות מקומט. עובר בצעד
איטי, תיבת הכינור בידו, חוצה את הכביש ונעמד מול חלון חנות
כלי נגינה. בתנועה מהירה שולף את הכינור ומתחיל לנגן. היא לא
מצליחה לשמוע, המון רעש בבית הקפה, קולות שיחה, מוסיקת רקע
צעקנית, והמכוניות... רק רואה אותו, מתנועע, עיניו עצומות,
והכובע נופל מראשו, מהופך. מישהו עובר שם ומטיל לתוכו מטבע.
שלי מצטחקת. כמו סרט אילם זה נראה לה לרגע, רק בצבע.
האור הופך יפה יותר, קצת פחות בוהק, קצת פחות צורב.
שלי יוצאת מהקפה, קצת מסוחררת, לא בכל יום היא מתדלקת ככה,
שלוש בירות בצהרים. לא זוכרת מתי, בכלל, הייתה הפעם האחרונה.
מגחכת, מבליעה גיהוק, ומנסה לחצות את הכביש.
צופר מחריש אוזניים עובר, מלווה בנפנוף זרוע מחלון מכונית -
"היי, גברת, 'סתכלי לאן את הולכת!" והיא כושלת לכיוון המדרכה,
מופתעת קצת. הכינור מנגן עכשיו קרוב אליה, ושלי מפנה את ראשה
אליו, ומתקרבת עוד.

"בואי, נוסעים לבית הכנסת" מיקי דחף לה קסדה לידיים, והתניע.
בפעם האחרונה שהייתה בבית כנסת, היה יום כיפור לפני שנים רבות,
אבל שלי עלתה על האופנוע, לא התווכחה אפילו, והתיישבה
מאחוריו.
"אם קר לך, את יכולה לשים את הידיים שלך אצלי בכיסים"  אנפף
אליה מתוך קסדתו, והיא ראתה שהעיניים שלו מחייכות.
מה יש, אז נצמדה אליו, ידיה בכיסיו, ונסעו, חותכים באוויר הקר
עם האופנוע, בכבישים הרטובים, חולפים אל הרובע הישן, המתפורר,
עמוק בתוך העיר, אל בית כנסת קטן וישן, ולצדו בית תמחוי לזקנים
שעוד נותרו שם מהקהילה.
בפנים, רצפת עץ חורקת, בוהקת משנים של קרצוף.
השמש הזקן הזעיף פניו למולם. התפילה כבר החלה. מיקי הוריד את
הקסדה וחבש כיפה על תלתליו. נשק למזוזה כשנכנסו, הניד בראשו אל
החזן שהביט בו מעל הדוכן, הגיש לשלי סידור קטן, מרופט, והפנה
אותה לעזרת נשים. שלי ראתה שנופף לבחורה זהובת שיער שישבה שם,
וכתפיה נשמטו קצת.
היא עברה בעיניה על המילים העבריות. קומי עורי, אמרה התפילה.
וכך בין ריחות הטחב של הקירות הישנים, ומעבר למבטי הזקנות
הבודדות שחוקרו אותה, ומבטי הזהובה ההיא שדקרו בגבה, ומעל
הקולות המזמרים בואי כלה, הייתה איזו תחושה של קדושה באוויר.
היא חשבה על ימי שישי בבית, על שירים שקטים ברדיו,
והתגעגעה...
בסוף התפילה, ירדה והצטרפה אליו באולם, נושקת כמצוותו על לחיו
של החזן הזקן, לחי רכה ומקומטת, והוא חייך אליה בעיניים
מבריקות. מיקי גייס לכאן כל פעם עוד כמה מהסטודנטים, קצת נחת
לזקנים הללו, למה לא. כאן היא טעמה את השבת גם דרך מסורת שונה
קצת, עם ריח נפטלין רך, וצמרמורת של זיכרונות לא ממש שלה, ועם
זאת, בעצם כן.
וכשהייתה מהלכת בסמטאות הסבוכות בעיר, דווקא בחרה ברחובות
אפורים וקטנים, מאחורי השדרות הגדולות והמטופחות, הרצופות
חנויות נוצצות ותיירים, שם גילתה חצרות מרובעות וחדרי מדרגות,
אפלוליים, ישנים, לעיתים קירות מחוררים, ותחושה כאילו למרות
הכל נותרו כמה אזורים שהזמן כמו עצר בהם מלכת, אוצר בתוכו
סודות של שנים.
אחר כך כבר הפכו זאת למנהג, היא כבר ידעה איך להגיע לשם לבדה,
לזמזם את הניגון, אבל חיכתה לסופי השבוע האלה, בהם הזמין אותה
לנסיעה הזו יחד על האופנוע, מקצר דרך הרחובות שלה האפורים
והמתפוררים, חיכתה לשים לו ידים בכיסים.

מיקי מצץ את הסיגריה שלו ושאף עמוק עמוק.
"בחיים לא הייתי מספיק לעבור על כל החומר הזה לבד. הצלת אותי,
של". החדר שלו חשוך כמעט לגמרי, רק שתי נורות קטנות מעל
ראשיהם, הוא שרוע על המיטה, היא לצד השולחן.
עיניה בחלון. שמיים וורודים. אף פעם לא ראתה שמיים וורודים.
העצים בחוץ ערומים מעלים. לחייה בערו. כל כך בא לה לצעוק. היא
לא רצתה ללמוד יותר, רצתה רק להקשיב לשלג שיורד, מדמים את רעשי
הרחוב, רצתה שיחבק אותה.
"למה את לא מפזרת את השיער?" שאל, ומחץ את הבדל במאפרה,ושלי
התכווצה כאילו מחץ בעצם אותה, והתקשחה בכסא. "בשביל מה?"
החזירה שאלה, והוא נשף, "יש לך שיער יפה".
שתיקה.
"מה את יושבת שם כל כך בשקט? דברי איתי." מיקי הציץ אליה
מהמיטה, ושלי הרגישה במבט המסוקרן הזה, קצת ציני, קצת מתגרה,
המבט הרגיל שלו, של אני-קורא-אותך-גם-בלי-שאת-שמה-לב, שהיא
ידעה שיש לו, אותו מבט שהוא עטה בכל פעם שקצת גיששה החוצה
מהתסריט הקבוע של הלימודים המשותפים שלהם, או הנסיעות הקצרות
שלהם ברחבי העיר, כשהוא ידע שרק אם יבקש היא תגיע, המבט הזה
שידע בדיוק מה היא הרגישה כלפיו. עכשיו המבט הזה עבר לה על
השיער שפיזרה כמצוותו, ואז הוא אמר לה, נאנח, "שלי, שלי...
אותך אני שומר לדברים הרבה יותר חשובים".

הזמן עבר, מימים לשבועות לחודשים, את מקומה על האופנוע, היא
לאט לאט הבחינה, תפסה כל פעם בחורה אחרת.
ועדיין, הם למדו יחד לעיתים, כשמיקי הופיע בביתה, שוב דחק לה
קסדה לידים ולקח אותה אליו, והיא לא הצליחה להתנגד לו, בלעה את
עלבון החזייה הזרה שגילתה זרוקה מתחת לשולחן בחדרו, את כאב
הפתק ההוא שנשר מתוך ספר ששאלה ממנו, כתוב מילים מתקתקות בכתב
נשי ועגול, את מרירות הקנאה שלה, הקטנה, שעלתה כל פעם מהמקום
של הדברים החשובים.
אחרי הבחינות, בחופשת מולדת, היא הצליחה להתרחק קצת, ניסתה
לשכוח, לאגור כוח, החליטה שזה בסדר להיות רק ידידים, שחבל
להיות קטנוניים, בסך הכל אין שם יותר מדי אנשים מעניינים, ואיך
שהשנה החדשה פרצה לה בשלל עבודות ומבחנים, היו שוב יחד בין
הספרים, ושוב היא והוא, וביניהם דברים שעליהם יותר לא דברו.

האוויר שוב קר. התאים לה האפור הזה בחוץ לעגמומיות הזו
הפנימית. לא הייתה ממש מרוכזת, אבל הימים עברו.
"אני רוצה לעבור דירה, נמאס לי קצת מנחום וליאת" מיקי אמר,
ושלי לא הספיקה לעצור את המילים "אז בוא אלי, רויטל ממילא כמעט
לא נמצאת כבר." ולפני שהבינה את הטעות, הדברים שלו מלאו לה את
החדר והסלון, והריח של הסיגריות שלו חנק אותה בכל פעם שהיא
נכנסה הביתה, אבל למרות השלג שחרק מתחת למגפיים שלה, נהיה לה
שוב חם מבפנים.

"תעשי לי טובה," שלי שמעה את ליאת נוחרת בבוז, "מיקי סתם
מניאק. ככה להתאכזר לבחורה? לא רק שהוא גר אצלה, יש לו חוצפה
לצאת עם כל הבנות האלה, ולחזור אליה הביתה כאילו כלום. באמת,
ג'ודי..."
"מה את רוצה, היא הביאה את זה על עצמה, אין מה לעשות. בתכל'ס
הוא לא חייב לה כלום, הרי. חוצמזה שהם כבר ילדים גדולים" ג'ודי
ענתה, "אני לא הייתי נותנת לו ככה לחיות לידי בלי לנסות משהו,
אולי הוא צריך רמז יותר עבה מפרצוף מיוסר", היא צחקקה ומיד
הפטירה קללה, "שיט, אני בחיים לא אצליח להוריד את הסרחון הזה
מהידיים שלי, איחס".
שלי שמעה את הברז נפתח והשיחה נבלעה בתוך צליל המים הזורמים.
היא הביטה בכפפות המוכתמות שלה, והרגישה כל כך רע.
והיא לא הצליחה להבין אם הבחילה שעלתה בה הייתה מריחות המעבדה
החריפים שאפפו אותה, או מההבנה שג'ודי בעצם צדקה.

"את ישנה?" מיקי לחש והיא פקחה את העיניים לתוך החושך, הושיטה
יד לעבר קצה הסיגריה הבוער, והרגישה את אצבעותיו משתלבות בשלה.

"נרדמתי, מה השעה בכלל?" ענתה בקול מנומנם, ופנתה לו מקום תוך
כדי התמתחות.
"נורא קר אצלך בחדר"  אמר והצטמרר, ושלי אמרה לו, שוב בלי
לחשוב, "בוא, תצטרף אלי מתחת לשמיכה", והתפלאה לגלות שהסכים.
ואחר כך העיניים שלה התרגלו לחושך, רואות אותו מוריד את
החולצה, והאף שלה שקע בתלתלים המעושנים שלו כשהמהם אל צווארה
"אנחנו לא צריכים, של, בינינו זה אחרת," אמר אבל לא הפסיק,
והיא הרגישה שגם הוא כבר לא יכול לעצור, אבל שתקה כדי שתוכל
להקשיב לדופק שלו, מודעת לצמרמורת שלה, שתקה והתאמצה להקשיב
למגע שלו, לשמוע למה הוא באמת התכוון, והתמקדה, לפעם אחת,
בדברים הלא חשובים.

ואחרי שבועיים, בליל הסדר שערכו עם הזקנים בבית הכנסת, מיקי
לקח איתו על האופנוע את זהובת השיער ההיא, שחייכה אליה חיוך של
נפגשנו-כבר-פעם, ושלי הגיעה במונית אל ליאת ונחום שערכו סדר
קטן משלהם, הגיעה למרות שידעה שעכשיו כולם יסתכלו, ידעה על מה
מחר כולם ירכלו, הרגישה כאילו מישהו בעט לה בבטן, אבל לא הייתה
מסוגלת לקום וללכת.
ועברו להם הרבה לילות, מיקי לא ישן אצלה יותר, כל יום גילתה
שמשהו חסר, ולאט לאט, גם הריח של הסיגריות שלו עזב ולא חזר.

"שלי! שלי! איפה את?"
היא מנערת את ראשה. יותר מדי אלכוהול, אני מתחילה לשמוע קולות,
היא פוקחת עיניים.
ילדה זהובת תלתלים נעמדת מול הזקן שלה, שממשיך לנגן שם, בטנה
שלוחה קדימה, אצבע בפיה, מקשיבה במבט מצטחק.
"שלי!"
שלי קמה בתנועה כבדה, מה ישבתי פה באמצע הרחוב, היא כועסת על
עצמה, חובטת ממכנסיה את אבק המדרכה, ומרימה את ראשה. השמש כבר
החלה שוקעת, תל אביב מקבלת את פני השבת באיטיות חמה ולחות
כבדה.
יותר מדי אלכוהול, אני מתחילה לראות פלשבקים, היא מציינת
לעצמה, כשמבטה פוגש בעיניו.
מיקי עומד שם, אוחז בידה של הילדה הקטנה, שאומרת, "אבא, תראה
את האיש, תראה" ומצחקקת בקול דקיק, כשהזקן מפסיק לנגן, שולף
סוכרייה מכיס המקטורן ומגיש לה.
הכאב שחולף בה מפכח אותה באחת. אינסטינקטיבית ידה נשלחת אל
שיפולי הבטן.
"של", הוא אומר. "השיער שלך קצר".

ואז באמצע ההרצאה, התחילה לכאוב לה הבטן. כבר כמה שבועות שלא
הרגישה כל כך טוב.
כאב מציק ובחילה. הכאב הפך חותך. שלי התקפלה.
בבית ג'ודי ורויטל עמדו מולה אובדות עיצות. "זה בטח אפנדציט"
אמרה ג'ודי, ורויטל כיווצה את מצחה ושאלה, "זה לא אמור לכאוב
לה יותר בצד ימין?"
שלי גנחה "נו מה קרה לכן, עכשיו אתן משחקות לי ידעניות, תעשו
טובה, תעזבו אותי, זה יעבור" והקיאה על הרצפה.
"זהו, תזמיני אמבולנס" ג'ודי נזעקה, אבל רויטל אמרה "עזבי,
ניקח מונית, זה ממש קרוב".
לשלי לא היה כוח להתווכח.
בלילה במיון, הרופא דיבר איתה אנגלית קרירה ומדויקת. נורא לבד
לה. וכאב לה. היא ידעה שהיא מדממת.
את מה שהרופא אמר, לקח לה כמה שניות להבין.
מה? שאלה אותו בעברית, קלטה אחרי רגע שהוא לא הבין אותה,
ותיקנה, מתוך הכאב, וההיסטריה שגאתה בגרונה בפרץ דמעות חמות,
אבל איך?
"את רוצה שנתקשר למישהו?" שאל הרופא, "צריך להתחיל להתכונן
לפרוצדורה". פרוצדורה, חשבה בבעתה, אני הולכת למות. אם לא מכאב
או דימום, אז מבושה, או פחד.
וכשהתעוררה מההרדמה, עם כאב עמום שם למטה, מנומנמת ומרוקנת,
אינפוזיה משתלשלת מזרועה, הקשיבה לקולות הזרים, לכאב של
האחרים, וחשבה שזה מוזר שהכל נשמע לה אותו דבר.

דווקא היה מתאים לך פה כינור עכשיו, הדמעות שמטפסות לה לעיניים
מדברות אליה בקול חנוק, כשהיא מבחינה שהזקן מתרחק מהם, וכל מה
שדחקה כל כך עמוק לתהומות הזיכרון שוטף אותה בגל כואב וקר,
חשבתי שלא אחשוב על זה יותר, חשבתי שעבר, אבל הוא שם, באמצע
אלנבי הלח והמחשיך, עומד שם עם סיגריה, והמבט הזה בעיניים שלו,
המבט שלא יודע, היא לא סיפרה לו, לא סיפרה לאיש... הוא שוב
מולה עם המבט הזה שלו, היא כל כך רוצה להאמין, שאולי קצת,
מתגעגע.
"אבא..." הילדה מושכת אותו להמשיך וללכת, "רגע, שלי" הוא עונה
לה, ומעיף את הבדל הרחק אל הכביש, קצת נבוך פתאום.
שלי מביטה בילדה ובו, מנסה לא לתת לדמעות ההן לצאת, ההפתעה
נבלעת איתן במורד הגרון, ולבסוף מצליחה לומר, "אז לא ממש שכחת
אותי, מסתבר".
מיקי מחייך חיוך קצת עצוב, אבל אותו זיק שזכרה חולף בעיניו
כשהוא מלטף את הראש הזהוב הקטן שמביט בה בסקרנות, ואומר,
"אמרתי לך, אותך שמרתי לדברים החשובים."