אכן כן, כך נאמר,
הזמן הוא כגרגירי החול הנשפכים
אט אט אל תוך תהומות העבר.
מזיקנה אל ילדות, ארוכה היא הדרך
ונתינה הנאמן ממתין בצד שביל הזהב,
הלא הוא קריסת ההיגיון האנושי.

והיה ודיבר האיש אל נפשה
של הישות המסתורית
וחבט בה מחשבותיו הטורדניות
כאות אזהרה לאחרית הימים.
והיא בתורה ידעה היטב
כיצד לפרוט על כאבו כמיתרי נבל,
המפיקים אך את המתוקים שבעינויים
למרגלות הכמיהה.

וידעת אתה רק צער
במסדרונות האפלים של תהום הנשיה.
אפוף זכרונות, ספק אשליות,
של צבעים בודדים מתמזגים לנקטר
וכל טעימה מאותו צוף משכר
עירפלה חושיך בשולחה אותך עמוק
אל תוך מרתפי מנזר השתיקה.

פואטי הוא הרצח
הנושף בעורפך החשוף.
כרוח המכה על צמרות העצים
גם ליבך נתון לגילויי אלימות מתמשכים
מצד אלו החיים על-פי מסגרות קבועות
ומבלים שנים בדממה
סביב גחלים הלוחשות חרוזי ערב