New Stage - Go To Main Page

יעל לקסמן
/
געגוע עדין

אני קצת מתגעגעת אליו, עדין.
לא יותר מדי, ואני גם לא בוכה. זה רק הכאב הזה, הצביטה שנכנסת
לי מי פעם ללב כשאני לא שמה לב, ומציקה לי קצת. וקצת עצוב.
ואם זה לא באמת הוא, אלא הצורך שלי שצובט?
חבל רק שאני לא יודעת. הייתי מוכנה לתת הכל בשביל לדעת. אבל,
אם באמת הייתי יודעת, והתשובה היתה שהוא פשוט האחד שרציתי, איך
הייתי מגיבה? מה הייתי מרגישה? בטח הייתי הרוסה, ממוטטת או
משהו.
הייתי דווקא רוצה שהוא יאהב אותי, אבל באמת. שיקום יום אחד
בבוקר ויחליט שאני זו האחת בשבילו, שאותי הוא רוצה, שאותי הוא
אוהב. שיתקשר אליי ויגיד לי, ושיחבק ושינשק.

אבל.

אבל זה לא יקרה, כנראה. אני תמיד אשאר על תקן הידידה פה ושם,
האדם המתוק שמסתכל מהצד, מלטף בעת הצורך, מחבק וסופג את
הצריבה.
אולי זה לטובה, הפעם. שוב. בכל מקרה יש עוד המון דגים בים, ולי
הרי יהיה את כל הזמן שבעולם לפגוש את כולם, או לפחות את הדג
שאני מחפשת.
נכון?

בלו, בלו, בלו...



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 25/6/01 9:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יעל לקסמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה