הסיפור הוא מחווה לסיפורו של ש"י עגנון- האדונית והרוכל ,
למרות שקטונתי...

היה זה לילה קר ורטוב, גשם זלג בכל עבר. סופי דילגה במיומנות
בין השלוליות, נזהרת שלא לטבול את נעליה יותר מההכרח. השק
התדלדל על כתפה באלימות כתוצאה מהקפיצות התזזיתיות. אותו שק בד
עלוב, הכיל את כל רכושה בעולם והיא נאחזה בו בחוזקה.

מחשבותיה של סופי נדדו למקום אחר בזמן שגופה ניסה להביא אותה
בביטחה למקום יבש. היא חשבה על ישיבה ליד האח ועל שתיית מרק
חם, אולי אפילו איזו אמבטיה נעימה. השדה היה כשלולית אחת
גדולה, מוצפת מקצה לקצה, כשאיי בוץ צצים ממנה כמו גלגלי הצלה
קטנים, משוועים לרגלה של סופי.
העצים כרעו תחת הרוח הפרועה, צמרותיהם משתוללות באמוק פראי,
משוות להם מראה של מפלצות גדולות רעמה, שמבצעות מחול זדוני
ומטורף.

הגשם המשיך לרדת, נוקש בפראות, מסעיר את השלולית המצטברת
ומוסיף היבט עגום למצב. הזמן עבר כך, כשסופי הולכת ונספגת
בגשם, הולכת ונעשית עייפה ומיואשת , מרירה ומדוכאת. לפתע ניצוץ
מוכר, מין עווית פתאומית בשדה הראייה. לרגע לא האמינה למראה
עיניה, פתרה זאת כשעשוע אכזרי של אור.

אבל לא, לפתע כבר הייתה בטוחה, היא רואה אור ברור במרחק, יהא
הוא רחוק מאוד או קרוב למדי, הו אור קבוע של משמעות נהירה,
משמעות אחת שהיא - בני אדם.

קשה, קשה להיות אדונית האחוזה לבד. ודאי תדמיינו לכם שאישה לא
תחייה לבדה במין טירה שכזו על שטח אדמה גדול, ותדאג לו לבדה.
אבל מה בכך? גם גבר לא יחיה ויכלכל לבדו מקום שכזה. ואכן לא
לבדה היתה. שנתיים עברו מאז נאסף בעלה אל עולם שכולו טוב,
המגפה לקחה אותו, כך אמרו. כשנישאו בשידוך שנרקם עם הוריה, לא
הכירה אותו לפני כן, אך הוריה העניים שמחו שמצאו לבתם היפה
שידוך עשיר כמו בעל האחוזה, והדבר נחתם. היא לא אהבה את בעלה.
אומנם למדה לכבדו, אבל הזמן לא גישר בין הגילאים, ולא בין
החינוך הכפרי והאצילי. ילדים לא היו להם, היו נשואים רק שלוש
שנים. גם כשהיו היא ובעלה, טיפלו בעצמם באחוזה. הצוות -
המשרתות, איש האורוות, ואנשי השדה היו מגיעים כל בוקר מהכפר
בעגלה עם שתי סוסים, ועוזבים בערב אחרי ארוחה קלה. אבל
בשבועיים האחרונים, בגשם הזה, הם לא מגיעים.הדרך רובה חסומה
בבוץ , והגשר שאפשר את חציית הנהר, הוצף והתמוטט. הגשם שנקש על
החלון בשבועיים אחרונים, הכניס אותה למצב רוח מהורהר, והזמן
השקט שבילתה לבדה גרם לה להרגיש בודדה ומשועממת.

השעמום דגדג אותה בכל עצביה, גרם לה להיות חסרת שקט, והטריד את
מנוחתה בלילות. באותו לילה אפל , טיילה במסדרונות האחוזה, עם
עששית בידה, תרה אותם, מחפשת כמדומה איזה אוצר חדש, או הפתעה
לא ידועה שמסתתרת במסדרונות המוכרים. חורכת את הרצפה בצעדיה,
עם רשרוש שמלת הקטיפה שמלטפת - מרפרפת על הרצפה הקרה. העששית
מנצנצת בחלונות ובמראות שעברה לידם, מעירה אותם לחיים לכמה
שניות. כמו מתוך חלום, שמעה הלמות עמומות דרך המסדרון , מטפסות
אליה דרך הקירות, קוראות לה להקשיב.

בהתחלה רצתה להתעלם, " אולי מדמיינת אני?" חשבה לעצמה, אבל
ידעה שזוהי רק דחיית האמת.
לבסוף הגיעה לדלת, ולאט לאט פתחה אותה. החריקה האיטית של הדלת,
הכניסה לאט לאט את הקור והגשם מבחוץ. מאחורי הפתח המתגלה
הופיעה הדמות הרטובה, עפ שק תלוי על כתפה.
"לילה טוב לך אדונית יקרה, שמי סופי, באתי ממרחק, האם תניחי
לאביונה כמוני לחוס בצל קורתך בלילה רטוב זה?", ירתה סופי,
בספק תחינה, ספק התרסה.
"אינני בררנית" הוסיפה, ולא המשיכה, כאילו ההמשך הוא כיד
דמיונו של השומע.
"אוח, את רטובה עד לשד עצמותיך", אמרה האדונית, "היכנסי,
היכנסי"
דחקה בה, מתרחקת מהדלת וממנה, כחוששת להרטב.
"יש לי מקום יבש בשבילך באורוות" אמרה, "תסתדרי שם הלילה",
הוסיפה ביבושת.
במשיכת כתפיים המשיכה אחריה סופי בירידה לאורוות, כשהיא נוטפת
מים על רצפות האחוזה.
"תתארגני לך כאן" הורתה האדונית על ערימת חציר גדולה.
"אני אביא לך מגבות ושמיכות עוד מעט", אמרה, ועלתה חזרה
לאחוזה.
לקח לה כחצי שעה לייבש את הרצפות הרטובות. בכל זאת, לא רגילה
הייתה לעבודות הבית.
כשסיימה, אספה זוג מגבות וכמה שמיכות ישנות והלכה לכיוון האסם.
כשהחלה לרדת במדרגות עצרה לפתע בבהלה.

לעיניה נגלתה לאט לאט תמונת דמותה של סופי, רוחצת את גופה
במשאבה ששימשה את האורוות. עירומה, מול המים הקרים. תזזית עברה
בגופה של האדונית, מין התרגשות לא מוסברת. גופה של סופי, הגמיש
והשחום, זהר באור הירח שחדר דרך הצוהר. שדיה הענוגים הזדקרו
ונדדו תחת המים כשהעבירה ידה עליהם, ופטמותיה מוחות, מזדקפות
כמתריסות על כוח המשיכה, וקימורי רגליה הדקות התחככו כשליטפה
את אחוריה.
לפתע התחרטה האדונית, והרגישה נכרמת בליבה.
"אהמ" כחכחה בגרונה , "יקירתי, אני מצטערת, אינני יודעת איפה
הנימוסין שלי", אמרה בתחינה.
סופי הסתובבה אליה במבט מופתע
"קחי את המגבת ובואי אל האחוזה, אני אדאג לך לאמבט חם",
הוסיפה, כשהיא מגישה לה את המגבת.


בזמן שהאדים עלו מחדר האמבט ודרך דלת הזכוכית העבה ניתן היה
לשמוע את שיכשוך המים ולראות את הצללית של האישה הרוחצת, עמלה
האדונית למציאת בגדים ישנים שיוכלו לשמש את האורחת. אחרי שערמה
אותם יחד עם מגבת נקיה, דפקה על דלת האמבטיה.
"אפשר להפריע ?" שאלה בעדינות , אחרי שפתחה כסדק את הדלת.
סופי הרימה את מבטה הצדה, וענתה בקול חולמני "שום דבר לא יפריע
לי עכשיו".
"הבאתי לך בגדים", אמרה והניחה את הערימה קרוב לאמבט.
"הריח של הבגדים..." אמרה סופי במין שינוי טון.
"מה איתו?" שאלה האדונית.
"תפתחי את השק שליד הדלת", אמרה סופי במבט מצועף.
האדונית הרימה את השק ביד אחת והחלה מחטטת בו בידה השניה.
"תוציאי את הקופסה הירוקה", הוסיפה סופי במין גניחה.
האדונית שלפה את הקרטון הירוק והתבוננה בו בהשתאות.
"עמיאל סופרא, אבקת כביסה עם מרכך - וריח פרחי לילך. נסי אותה
בפעם הבאה..."