הידיעה נכנסה בשקט, כמו בעלת בית. בלי לדפוק או להצטער על זה
שהטרידה את הנמנום בו היתי שרוי.
אני מפחד.
לראשונה מאז השכל התחיל לאגור פיסות מידע, כילד מופנם וחד גוני
בעיר המונה כ 5 מיליון תושבים אני מודע לפחד.
הפחד שולט כמעט בכל תחום שאני יכול להעלות על הדעת. מהמודע
ומהלא מודע, שבמדורה שלו רק התחלתי להפשיר. מפחד מהרציונל
ומהיצר. מהחומריות ומרוחניות. מפחד מיחסים בין אישיים. מפחד
מהעתיד. לא סומך על ההווה ולא מתרפק על העבר. מפחד מעצלנות
וחוסר מעש. מבועת מאפשרות של מלנכוליה תמידית. מפחד לחשוב על
קיומו של אושר ומחוסר שקט. מפחד להאשים מצב מסוים במקום את
עצמי. מפחד לעמוד וחרד לבחור בשביל הלא נכון, שאני לא רואה את
סופו. מפחד לחשוב על תקווה.
איך זה שתמיד הלכתי ישר עד שאיבדתי את כוכב הצפון ולא מזהה אף
צורה מוכרת בכיפת השמיים? החוסר שקט משליט שלטון אימה על כל
מערכות הגוף וההגיון.
המרק התבשל זמן רב כאשר תבליני ההבנה נוספו בהדרגה, כאשר כל
אחד בתורו גרם לבעבוע ונרגע לאחר מכן, נבלע בתוך נוזל רותח
וסמיך. כעת הכל מוכן.
לאט לאט התכרסם הסלע שחסם את ההר געש. לא היה לו סיכוי אל מול
רוחות התודעה שהגיעו ממקורות ידועים ולא ידועים כאחד ומול אש
היצרים הלוהטת שמתיכה כל מה שניצב מולה. עכשיו למי שיעז
להתקרב אל הפתח הטרי תתגלה בכל יופייה ואימתה הלאוה הצבעונית
הקסומה, המרחיקה והמהפנטת שסוערת על עצם הסתרתה במעמקים הרחק
מעיני כל ורוצה להתקומם ולנקום. להתפרץ ולצאת מגבולותיה
הכובלים, להישפך החוצה בסערה ולהדוף, למחוק, להשמיד, להתיך
ולשנות את כל מה שיעמוד כנגדה.
לשמוח על עצם שחרורה, ליצור נוף ומציאות חדשים, לקבוע עובדות
בשטח ואז לשקוט. |
