"למה אתה מחכה הוא שאל?"
עמדתי והסתכלתי על השומר.
אני כמו אידיוט עומד בכניסה עם תעודה מזוייפת ובמקום להיכנס
ממש מחכה שהוא יעצור אותי.
נכנסתי, שומר טיפש.
די התאכזבתי מהמקום, האמת.
בחלומות שלי תיארתי את אותו כגן עדן, בפועל, כשנכנסתי, חשבתי
שנכנסתי למקום של וונאבי פריקים או משהו. כולם לבושים שחור,
ניטים מזעזעים, איפור עוד יותר מזעזע ומבטים נזעמים שכאלה.
ברגע הראשון רציתי לצעוק: "פריקים! פריקים!"
אבל אז ראיתי איש גדול עם שוט.
שתקתי והמשכתי ללכת.

התיישבתי בשולחן צדדי למעלה, בדיוק כמו שהיא אמרה לי.
מלצרית ניגשה אליי ושאלה אם אני רוצה משהו לשתות.
שתקתי וסימנתי לא עם הראש.
רוב הערב סתם ישבתי והסתכלתי למטה לכיוון הרחבה. אנשים רקדו
בעיקר, בכלל לא מה שקיוויתי שיעשו.

הערב המייגע התקרב לקיצו, ואז בא מישהו והתיישב בשולחן שלי.
זה היה האיש הגדול עם השוט.
שעשעה אותי האפשרות שהוא בא כדי להתחיל איתי, אז התחלתי לדבר
איתו, טוב נו, לא הייתה לי כל כך ברירה, למען האמת.
אחרי כמה דקות התברר לי שהוא דווקא סתם איש נחמד שראה שאני
לבד, אז החליט לדבר איתי.
הוא אמר ששמו רון, שהוא אדון ושיש לו שתי שפחות.
סיפרתי לו שאני עבד של מישהי אבל אני חושב שאני גם סוויץ'.
מתוך נימוס הוא הציע לי את אחת השפחות שלו לשבוע, הוא ידע שאני
לא יכול להחליט החלטות כאלה לבד. סירבתי בנימוס.

אחרי כשעה של שיחה התחיל להיות מאוחר, אז נפרדתי ממנו לשלום
בידידותיות.
בדרך ליציאה נתקלתי במלכה שנתנה בי מבט נזעם. ביקשתי סליחה.
היא אמרה לי "זה בסדר אפס". הייתי מאושר.

רק בבית, כשכתבתי להוד מעלתה דווח על כל מה שקרה, הבנתי שלא
עמדתי בהוראות שלה.
הבנתי שכן דיברתי עם מישהי, למרות שהיא אסרה עליי. שוב אכזבתי
אותה.
כשהיא שמעה על זה היא כעסה, והיא אמרה שאני הולך לקבל לא מעט
הצלפות בפעם הבאה שניפגש.

נו טוב, לפחות יצא משהו טוב מהערב הזה.