אני קצת מתגעגעת אליו, עדין.
לא יותר מדי, ואני גם לא בוכה. זה רק הכאב הזה, הצביטה שנכנסת
לי מי פעם ללב כשאני לא שמה לב, ומציקה לי קצת. וקצת עצוב.
ואם זה לא באמת הוא, אלא הצורך שלי שצובט?
חבל רק שאני לא יודעת. הייתי מוכנה לתת הכל בשביל לדעת. אבל,
אם באמת הייתי יודעת, והתשובה היתה שהוא פשוט האחד שרציתי, איך
הייתי מגיבה? מה הייתי מרגישה? בטח הייתי הרוסה, ממוטטת או
משהו.
הייתי דווקא רוצה שהוא יאהב אותי, אבל באמת. שיקום יום אחד
בבוקר ויחליט שאני זו האחת בשבילו, שאותי הוא רוצה, שאותי הוא
אוהב. שיתקשר אליי ויגיד לי, ושיחבק ושינשק.

אבל.

אבל זה לא יקרה, כנראה. אני תמיד אשאר על תקן הידידה פה ושם,
האדם המתוק שמסתכל מהצד, מלטף בעת הצורך, מחבק וסופג את
הצריבה.
אולי זה לטובה, הפעם. שוב. בכל מקרה יש עוד המון דגים בים, ולי
הרי יהיה את כל הזמן שבעולם לפגוש את כולם, או לפחות את הדג
שאני מחפשת.
נכון?

בלו, בלו, בלו...