אני לא יודעת למה, אבל אני כל כך רוצה שהכל יהיה כמו פעם.
שיהיה יפה.
אני רוצה לחוש את החופש זורם בעורקים, מחיה את הגוף.
אני רוצה לשוב ולהרגיש את הרוח, לראות את הזריחה מהגג של החברה
שגרה ממול ולדעת שעולה יום חדש שכולו טוב.
אני רוצה לדעת שאני לא פוגעת באף-אחד מעצם קיומי.
אני רוצה לדעת שאין איש בעולם שכואב לו כשהוא רואה אותי.
נמאס לי.
נמאס.
אני יודעת שלא משנה מה שאני אכתוב, ולא משנה כמה דמעות יזלגו
מעיני, המצב הוא אותו המצב. אני זו שמחליטה באיזה אור לשים את
הדברים. אז למה למרות שאני כל כך רוצה אני לא מצליחה לראות
עכשיו ורוד?
בשבוע שעבר הכל נראה אחרת.
כנראה שהבטלה גרמה לי לשקוע בעצמי, בגעגועים הרכים שעדיין לא
נעלמו.
אז עכשיו אני אשב כאן, עם המוזיקה, וארגע.
אולי אני עוד אצליח להרדם.
מחר יהיה יום חדש.
מחר השמש תחמם.
מחר, הכל יראה אחרת... |