לשם מה לכתוב אם הכל כבר נכתב?
להגות, לשבור את הראש,
על מנת למצוא משהו שתמיד יתברר ככבר קיים?

לשם מה להיגרר לנושאים מופשטים אם כבר כולם נפשטו?
להתאמץ, להזיע, לחשוב שעלינו על פסגה בלתי ידועה
ולבסוף לגלות שהפסגה כבר כבושה?

מדוע תמיד סבורים אנו שכמו קולומבוס-
נפתח את עיני העולם,
ותמיד מופתעים לראות את עיני העולם פקוחות?

אולי מפני שלכתוב,
לעולם אין גבול
ותמיד נשוב ונהגה
בצורה שונה, אחרת
המיוחדת רק לנו
הרעיון ודרך ניסוחו הינו ויהיה לעד אך ורק שלנו.