הכי עצוב זה...
שאתה חושב שאתה מושלם.
ואתה לא.
אתה כל כך הרבה יותר מזה.
ההרגשה הזאת,
שיש מישהו יותר חזק.
מפחידה אותי.
מגנה עליי.

הפרצוף הטיפשי שלך,
כשאתה עושה משהו אסור.
האישונים שמחפשים את הרצפה,
כשאני עצובה.
החיוך כשהדמעות עוזבות...
הכול.
יותר ממה שחלמתי.
יותר ממה שאני רוצה.
ובגלל זה התיקים ליד הדלת.
כי אני קטנה מדי ליד כל זה.
קטנה מדי.  מפוחדת מדי.
מאוהבת מדי.

אבל אני יודעת
שהחיוך שלי תמיד יישאר איתי,
כי תמיד אני אתעורר,
חושבת עלייך...

על איך ששמרת סוכריה שנתתי לאחר כך.
כשיהיה קצת שונה. חשוך יותר.
כי רצית שיהיה לך משהו מתוק,
כי רצית שיהיה לך משהו ממני.

עכשיו אני יודעת שאני מאוהבת בך.
לא משנה כמה אני לא רוצה.
ועם כל זה. אני גם רוצה.
כי פתאום הבוקר יותר יפה.
למרות שכשאתה לצדי. זה יותר מדי.
גם הבוקר בלעדייך יפה.
כי הוא עדיין מלא בך. בך.

לדעת שהיית שלי.
מנפח את האגו. כל כך כל כך.
לדעת שתמיד תסתכל בתמונות.
שלנו.
זה גורם לי להרגיש נצחיות כזאת
תמיד שלך.

ועכשיו
אחרי שהמכתב הזה שינה אותך.
אם לא נרדמת מהשטויות שלי
אני רוצה שתדע. היום.

אני מאוהבת בך.