אנחנו כבר חודש וחצי אחרי הפרידה שלי ושל אורי.
כתבתי משהו, מעין מונולוג ונתתי לו לקרוא את זה, הוא לא הגיב
כל כך יפה ולא הבין בכלל מה אני רוצה ממנו, יותר נכון שיחק
אותה לא מבין מה אני בכלל רוצה ממנו. זה מה שפגע בי כל כך. אני
מתה כבר להמשיך הלאה אבל אני לא מצליחה, אני כותבת לו מכתבים
אבל לא נותנת לו אותם, אני כותבת לו שירים ולא שרה לו אותם,
אני חושבת עליו כל הזמן, מדמיינת את הפנים שלו, האם יתכן שבאמת
באמת התאהבתי?! אני לא יודעת, עם אף אחד חוץ מאז שגילי נהרג לא
הרגשתי ככה, לא עם אורון, לא עם עמית, אף אחד, זה אמנם הפריע
לי רגעית, הפרידה, אבל אחרי יום יומיים זה עבר, כאילו לא היה
בכלל...
המכתב האחרון שכתבתי לאורי הוא:
"לאורי,
אין לי מושג למה אני מרגישה ככה, אבל אני פשוט לא מצליחה
להוציא אותך מהראש שלי, מה עשית לי?! אני יושבת וחושבת, איך?!
איך הצלחת לעשות את זה?! איך גרמת לי להתאהב שוב?! ובאמת שאין
לי מושג, אני מנסה להגיע להבנות עם עצמי אבל לא מצליחה. אני
יודעת שאנחנו לא נחזור להיות ביחד עכשיו וכל מה שקורה, קורה כי
הוא צריך לקרות, אבל אני מתגעגעת אליך, מתגעגעת לשיחות שלנו,
לקול שלך שאמר לי "אני אוהב אותך" בכל לילה לפני השינה,
התכוונת לזה? באמת? אני מרגישה שלא. אני חושבת שאתה אוהב
אותה... אתה יודע את מי, אני חושבת שלא היית איתי בלב שלם,
ואני מודה שגם אני לא הייתי אתך בלב שלם, אני לא אהיה מסוגלת
בחיים להיות עם אף אחד בלב שלם...
חבל! באמת חבל!
יכולתי לחסוך לעצמי פגיעה, אם רק הייתי יודעת שעוד לא התגברת
עליה, אם רק הייתי ממשיכה הלאה בשיחה שאמרת לי שאתה רוצה להיות
לבד, שאתה רוצה לנתק קשר, שזה לא בריא עכשיו להיות בקשר,
שאנחנו לא יכולים להיות ביחד, שזו לא תקופה טובה בשבילך, הבעיה
היא שאחרי כמה שעות התקשרת ואמרת שאתה לא יכול בלעדיי והבנת
שאני משהו שלא כדאי לפספס, שלא כדאי להיות אידיוט שוב פעם,
צדקת, אני באמת משהו שלא כדאי לפספס, אתה צריך להעריך את מה
שהיה לך בידיים והפעם באמת פספסת!
אוף! הלוואי שתצא לי מהלב, שתצא לי מהראש.. פשוט תצא!
אני לא רוצה לראות אותך אונליין באייסיקיו ולהתלבט אם לשלוח לך
הודעה או לא, אם לענות לך כשאתה שולח לי איזו הודעה. פעם רק
הייתי מחכה לשניה שתחזור הביתה מהבסיס ותתחבר לאייסיקיו, רק
כדי לדבר אתך, לשלוח לך את כל מה שאני כותבת לך. היום אני
מתיישבת ליד המחשב בפחד שתהיה מחובר לאייסיקיו כי אני לא אדע
מה לעשות. אני רוצה לשמוע את הקול שלך תמיד, אני רוצה לראות
אותך תמיד, להיות אתך תמיד, אבל אתה לא רוצה, אז למה אתה מבלבל
אותי?! למה אתה אומר לי שצובט לך לשמוע שהייתי עם מישהו אחר,
אתה רצית שנישאר ידידים, אתה אמרת שלא לדבר איתי זה לצאת מניאק
וחרא, ואתה לא רוצה להיות כזה איתי, אבל אז כשאתה שומע מה עובר
עליי עם בחורים אחרים אתה אומר שזה מפריע לך ושהתגעגעת אליי,
שאתה רוצה לבוא אליי?! אמנם נעניתי לך תוך שניה, בלי לחשוב
בכלל, אבל אני חושבת שאין לך למה לבוא! אין לנו למה להיפגש,
הפצע עוד לא הגליד, הכאב עוד חד וחזק, you twist my heart, אין
דרך אחרת לתאר את מה שאני מרגישה כשאני מדברת אתך.
מפריע לי שאני באה ואומרת לך שאתה מבלבל אותי ואתה מתייחס לזה
כאילו אני אשמה, אני לא באה להאשים אותך אבל תבין שלמילים שלך
יש משמעות רבה עבורי אז אתה לא יכול לבוא ולומר לי שהתגעגעת
ושאתה חושב על הפעם הראשונה שלנו ביחד ומחייך ואח"כ לומר לי
שאני לא צריכה להיות מבולבלת כי אנחנו לא נחזור ואני יודעת את
זה, אנחנו לא נחזור לא בגללי, בגללך!
תבין, אורי, אני באמת אוהבת אותך, שיגעת אותי, אני לא יודעת מה
לעשות עם עצמי כבר, אני לא יכולה לראות את עצמי עם אף אחד אחר
אבל אני יודעת שאני באמת חייבת להמשיך הלאה, כי אין ברירה
אחרת! לשקוע בדיכאון לא מועיל לי, לא מביא אותי לשום מקום..
אני באמת משתדלת (ואל תגיד לי אין דבר כזה להשתדל יש לעשות).
אין לי כח יותר לחשוב על זה, אין לי,אין לי ראש לחשוב על מישהו
אחר, כל כך הרבה דברים מטרידים אותי, מונעים ממני שינה טובה
ונעימה, כשאחד מהם זה אתה, ואתה מתייחס אליי כאילו כלום, כאילו
אף פעם לא היינו ביחד, כאילו הכל בנינו רגיל,כאילו אנחנו עוד
בתקופה שלפני שבכלל נפגשנו, שלפני שדיברנו בטלפון...יש עוד דבר
שמעיק עליי, אתה יודע מהו ואתה מתייחס אליו כאילו כלום. אורי,
אני מריצה לעצמי סרטים בראש, אני לא רואה את עצמי מסיימת עם
החברים שלי את השנה, אני לא רואה את עצמי איתם במסיבת סיום,
אני רואה את עצמי מסיימת את החיים שלי, רואה את עצמי סובלת, את
ההורים שלי סובלים, את האחים שלי, את החברים שלי, אבל אז מצד
שני אני רואה את עצמי עוברת את כל זה לבד, בדיוק כמו שעברתי את
האבל שלי לבד,אני גם רואה אותך עובר את המוות שלי כאילו כלום
לא קרה, כאילו אף פעם לא היה בינינו שום קשר, כאילו אף פעם לא
היינו ביחד. אני יודעת שאתה חושב שאני לא רצינית או שאני מחפשת
תשומת לב ממך, אבל אני ממש לא! באמת באמת שהמצב שלי מפחיד אותי
ואין לך מושג כמה זה מפחיד לחיות עם הידיעה שאולי יש לך
לוקמיה, אתה במתח אינסופי עד רגע הגעת התוצאות, אבל עזוב אורי
מאמי שלי, אני יודעת שלא משנה מה אומר או מה אעשה, שום דבר לא
ישתנה ביחס שלך אל המצב שלי ואליי בכלל ואני לא יודעת אם אני
גם רוצה שהוא ישתנה אז have a nice life ותזכור שהייתה מישהי
שבאמת אהבה והעריכה אותך, מישהי שהייתה מוכנה להעניק לך...
ביי אורי אני אוהבת אותך. "

אני חושבת שהמכתב הזה מסכם את מה שעברתי ואני עוברת בחודש וחצי
האחרון, בערך, הקטע עם הלוקמיה הורג אותי, במיוחד בעקבות
העובדה שגיליתי את זה במקרה, בעקבות בדיקות שעשיתי לניתוח שאני
אמורה לעבור, שאני כבר לא כל כך בטוחה שאני אעבור אי פעם בקצב
של המקרים שמעכבים אותו.
נמאס לי, נמאס! אני במרתון בלימודים, אני במרתון אחרי השליטה
ברגשות שלי, אני משקיעה כל כך הרבה אנרגיות בלנסות לשכוח,
להתעלם, להעסיק את המחשבות שלי במשהו אחר, לא להראות שכואב לי
ורע לי, אני כבר מותשת, אני מתוסכלת ורק מי שבאמת מכיר אותי
יכול לראות שיש בי תסכול ועצב.
אין לי יותר כוחות להילחם, התייאשתי.