הגעתי לכיתה המלאת דיבורים. על הא ועל דע, תחילת הלימודים.
ופתאום, הבחנתי בו. אם רק ידעתי, מה יהיה אחר כך, תאמינו לי,
הייתי עוזבת בסערה מייד. והוא, דיבר עם כולם. צחק, פיטפט עם
כולם. פתאום הוא הפנה את ראשו. הוא הסתכל עליי, במין מבט מוזר
כזה. אז, בפעם הראשונה, ראיתי את מבטו החודר. הבטן שלי התהפכה.
הרגשתי שהפרפרים, עברו מפרח לפרח. והוא, כאילו לא ראה אותי,
המשיך בשלו. כן, חשתי מין אכזבה. הוא דיי חמוד חשבתי. אתם לא?
יום למחרת, התעוררתי בהתרגשות. פעם ראשונה, שממש ארצה ללכת
לבית-הספר. עכשיו זה כבר לא נקרא הביהו"ס בשבילי, סתם ביה"ס.
הגעתי. הוא הביט בי, מיהרתי להשיב לו מבט. אני לא יודעת אם הוא
הבחין בו, הוא המשיך לפטפט עם כל השאר. ואז, המורה צעקה, היא
עומדת לשים אותנו במקומות ישיבה חדשים! בן ליד בת... אשליה
פרחה בי. אם לידי יישב, אוכל להכיר אותו קצת. וברגע שהיא אמרה
את זה, כן! לא האמנתי! אני אשב לידו! פתאום, הסמקתי. רק
קיוויתי שהוא לא הבחין. ושוב, הפרפרים בבטני התהפכו. מה שלומך?
שאלתי אותו. הוא לא השיב. אולי לא שמע, אולי סתם התעלם. הרגשתי
אכזבה. אבל זה בסדר, אמרתי לעצמי. הוא עוד יבחין בי, ממש.
בהפסקה, הלכתי לחצר. פגשתי כמה בנות. התחברתי איתן ממש! כמובן
ששאלתי אותן על הנושא הכי חשוב, חברים. לאחת מהן, המקובלת, היה
חבר. קראו לו... קראו לו... אוי! לא האמנתי! הרגשתי, שהפרפרים
בבטני מתעופפים משם. זה היה החבר שלה. והוא אהב אותה בכל ליבו.
אמרתי שאני הולכת לשירותים, להתרענן. ומיד כשנכנסתי, פניי
האדימו. דמעות זלגו, במורד לחיי.
ליד אפי, שקטות ורטובות.
אני יודעת, לא הכרתי אותו הרבה. אבל המבט שלו, מבטו משך אותי
אליו. חזרתי לכיתה. התיישבתי לידו בשקט. שקט מוחלט. בפחד, שאם
מה אפתח את פי, דמעותי ידברו במקומי. הוא נתן לי פתק,
שאני אפגוש אותו בהפסקה השנייה. לא הבנתי, מה הוא רצה.
כמובן שלא פיספסתי את זה. הוא קרב אליי ולחש בקול מתוק, שניפגש
בחצר האחורית. והוסיף, ששם אף אחד לא יראה אותנו. זה כבר היה
מפחיד. לא הבנתי, הייתי מתוסכלת! אך הלכתי לפגוש אותו. פעם
ראשונה, שמתי לב לעיניו. חומות, כה תמימות. תשוקה משדרות. הוא
לקח אותי הצידה, לעברי החל לרכון. הוא לחש לי באוזן, את נראית
שיגעון. הסתכלתי בעיניו. כמעט והתעלפתי. נשק אותי, חשבתי. ואז,
את שפתיו על שפתיי הרגשתי. מגע רטוב, המגע הראשון. רציתי להשאר
לנצח. נפרדנו.
לא ידעתי מה לעשות, מה להגיד! לבי לא ידע מה להרגיש! האם אני
אשמה? בגדתי בחברה שלי! אבל התקרבתי אליו, ראיתי את מבטו
מקרוב. כמו שכל לילה חלמתי.
התיישבנו בכיתה בסוף ההפסקה. ומה הוא עושה? עוד הפעם, את המבט
הנוקב. כל כך חודר. הסטתי את ראשי, התביישתי. התביישתי בעצמי.
אבל שמחתי, אולי אותי הוא אוהב, ולא אותה!
אחרי זה, נפגשתי איתה בהפסקה. הפסקת רכילויות, קראנו לה. היא
קרבה אליי בהתרגשות. היא אמרה, שלא אאמין אם אספר לה. שתנסה
אותי אמרתי בחיוך. היא אמרה לי, איכשהו זה נשמע לי כה מוכר.
חבר... לוחש... חצר אחורית... נשיקה... מגע...  נרתעתי לאחור
בזעזוע, כמעט בבכי. הייתי חייבת ללכת, לאנשהו לא משנה לאן.כבר
הבנתי, שאצלו זה רק מנהג. כך הוא עושה עם כולן. הוא חושב שזה
רק משחק! אבל כבר לא היה בי כעס או זעזוע, רק עצבות. הרגשתי
שהפרפרים בבטני עפו. הם תמיד ליוו אותי בזמן האחרון.  
אך ידעתי. שמנסיונם, הם לא יחזרו.