נרעדת ברוח,
בתוך הכפור.
הקור פתוח,
האור מאחור.
פשוט קר.
נרעדת בכל גופי.
כי זו דרכי,
לשחרר את נשמתי.
היא כלואה בתוכי.
חווה את חיי.
חווה את העצבות,
את התסכול המהרהר.
מהרהר במבטו,
האם עמוק,
האם משהו אומר?
כל מה שאני יודעת,
שהוא ללבי חודר.
המבט המתגרה,
של אותו האחד.
שלו, כן שלו.
של אותו האחד,
שבי פגע.
פעם אחר פעם,
זה פשוט נורא.
אותי הוא לא יאהב.
ואני כבר ויתרתי.
אז למה?
למה הוא עדיין בראשי?
אני מקווה,
שיצא מלבי.
ואת זה אי אפשרי לבדוק.
כי הלב,
לא מראה לי הכל.
רק את מה שאני רוצה.
וזה ההפך.
ההפך ממה שהוא רוצה.
ממה שהוא מראה.