יושקו עבר הכשרה בהונגריה. החוג התקבץ סביב המנהיג, קומוניסט
מתוסכל, שארגן את בני הנוער בשכונת מגוריו והכין אותם לקראת
העלייה לפלסטינה, לעבודה חקלאית. מה שנקרא בזמנו במילה
המפוצצת: הגשמה.
 שם, בתוך קבוצת הצעירים הכיר יושקו את אירנה. את תחום
החקלאות למדו בחורשות של האי מרגרט. הצעירים למדו להנביט צמחים
ועצים שלדברי המדריך (שנשא את התואר 'קומונר'), יכולים להעשיר
את סל המזונות של היהודים תושבי פלסטינה. וכך הופיעו על
הערוגות שלטים עם שמות הירקות בעברית ובשפת האם, ההונגרית:
פאצ'ום=עגבניה. כרוב=קאפוסטה. דיניה=אבטיח. וכן הלאה.
 אירנה, בהופעתה הסולידית הפריכה את הדעה הקדומה אודות ראשן
החלול של הבלונדיניות. היא השתתפה באופן פעיל בכל הוויכוחים על
חלוציות וחזון, שנשמעים בהונגרית ממש כמו בעברית, אם נוריד את
עניין המבטא. בערבים, בגמר הוויכוחים, כשנותרו חסרי נשימה, עם
גרון ניחר, היו עוזבים את החבורה וחומקים אל גדות הדנובה,
להתבונן באורות בניין הפרלמנט המשתקפים במים.
ולילה קיצי אחד, נישאה על פני המים מנגינה שגלשה מתזמורת
אלמונית, בבית-קפה כלשהו. והמנגינה גלשה כמו העשן הכחלחל של
מקטרת, ואפפה את הזוג המוקסם, היושב עם פניו המוארים לסירוגין
מהאורות המרצדים על המים. וכשנסתיימה המנגינה ונשתררה דממה,
עדיין עצרו השניים את נשימתם. ואחר כך התבוננו זה בעיני זו,
שעה ארוכה ארוכה.
"אנחנו מוכרחים להשיג את התקליט הזה!" אמרה אירנה.
"נשיג!", אמר יושקו, נחרצות.
למחרת הלכו לחפש את התקליט, שכלל לא ידעו את שמו. כבר בסמוך
לחנות התקליטים הראשונה, שמעו למרחוק, לשמחתם, את המנגינה,
משאת נפשם. כשנכנסו, מצאו עצמם בתוך תור גדול של אנשים שבאו
כולם לחפש את התקליט החוזר ומתנגן ברקע, בחלל החנות. רק כאן
הסתבר ל יושקו  ואירנה שמו של השיר: 'יום א' העגום'. כל עשרות
הממתינים, לא הוציאו הגה. כולם הביטו למעלה, שקועים בתוך
מתיקות המנגינה.
 יושקו ואירנה הצטרפו לתור הארוך. אירנה הוציאה מתיקה את
המסרגות הירוקות והמשיכה להוסיף עיניים לסוודר עם הצמות
שהבטיחה ליושקו, עד בוא החורף.
לאחר המתנה ארוכה הודיעו מהקופה שהמלאי אזל. הזוג יצא מאוכזב.
בחוץ עבר נער עם צרור עיתונים.
"מקרה נוסף של איבוד לדעת בעקבות השיר: יום א' העגום!" הכריז
הנער.
יושקו נתן לילד מטבע ונטל עיתון.
בחנות תקליטים, סמוך לשוק, התנהלה שיחה ערנית אודות מכת
ההתאבדויות, בעקבות השמעת השיר. מישהו סיפר ששר החינוך מציע
לאסור את השמעת השיר ברדיו. את התקליט הביאו השניים אל הצריף
של ההכשרה, באי מרגרט. הגרמופון עם המנואלה עבד בכל שעות היום
והערב, מנגן אותה מנגינה. וכל השומעים אינם שבעים.
והנה הגיעה הידיעה שהתארגנה קבוצה לעלייה לפלסטינה וניתן לקבל
שישה מקומות באונייה הנוסעת מאיטליה לפלסטינה. את הבחירה עשו
החברים בהגרלה. ולמגינת הלב הסתבר לזוג, שיהיה עליהם להיפרד
לזמן מה, שכן יושקו זכה בהגרלה.
הפרידה קורעת הלב התרחשה ביום ראשון. יושקו עשה את דרכו ברכבת
לווינה. אירנה ישבה ימים רבים מול הפטפון, מקשיבה ל'יום א'
העגום' שהיה עתה עגום שבעתיים. עיניה הכחולות הלחות הביעו עצב
אינסופי. עם הזמן הפכו חלולות.
יושקו הגיע לאיטליה, משם המשיך בספינת דייג שהובילה מעפילים,
אל חופי הארץ המובטחת. הנחיתה התרחשה לקראת בוקר, בחופי נתניה.
כאן הועלו האנשים במהירות ולפרק זמן הוחבאו מתחת לבמה של
הקולנוע המקומי. יותר מאוחר, כאשר היו בדרכם לקיבוץ, נתפסו על
ידי חיילי הוד מלכותו והגיעו בחסדי הצי הבריטי לקפריסין. כיוון
שמשך זמן רב היה יושקו בדרכים, לא יכול היה לקיים קשר עם
בודפסט וכשקיבל סוף סוף סרטיפיקט ובזכותו הגיע לפלסטינה, נשאל
בנמל חיפה: "לאן?" ואז הפטיר מניה וביה: "נתניה", שם שזכר
מאותו לילה אפלולי, כשניסה לעלות לארץ בפעם הראשונה.
  בנתניה שאליה הגיע, הייתה חגיגה מתמשכת. קצינים וחיילים
בריטיים מילאו את בתי הקפה, המדרכות והחנויות. יושקו שלא עבר
עליו לילה בלא שיזמזם את המנגינה, שלח מכתב לבודפסט. ועוד אחד
ועוד אחד. ותשובה לא הגיעה, שכן הגרמנים הנאצים, שכבשו את
בודפסט היפה, מן הסתם לא גילו עניין באיזשהו מכתב רומנטי
מפלסטינה.
 יושקו הגיע להחלטה לשוב לאירופה ולחפש את אירנה. הוא הספיק
להתגייס ולשרת מעט בבריגדה היהודית, ואפילו נקלע לקרב על
הארנו, באיטליה, ועוד מקומות שמכולם זכר במעומעם רק כיכרות,
כנסיות, מגדלים וגשרים
 כשנתבקש להצטרף למוסד לעלייה ב', הוא הארגון להצלת יהודי
אירופה, עשה זאת במטרה להציל יהודיה אחת. וכך הגיע אל תחנת
הרכבת בבודפסט, כשליבו פועם לפי קצב מנגינה אחת.
 מכאן עשה דרכו ברגל. ככל שהתקרב אל הגשר, האיץ את צעדיו
ובכניסה לגני מרגרט כבר עבר לריצה בהולה. צריף החלוצים עמד
במקומו. הדלת הייתה פרוצה והחלונות שבורים. הוא הסתכל סביב, על
החדר, עם הספסלים השבורים, גזירי העיתונים התקועים בקירות העץ
עם נעצים חלודים, ותמונת הרצל דהויה, מעל לדלת
 הוא חיטט בין שברי הרעפים, מחפש בקדחתנות סימן כלשהו, ממנו
ניתן יהיה להמשיך בדרך אל אירנה. רוח שנשבה מכיוון הדנובה
העיפה קרטון. ליבו של יושקו קפא: הייתה זו עטיפת התקליט ההוא,
שקירות הצריף הזה היו ספוגים בצליליו. ואחר כך מצא מסרגה
ירוקה. מכאן דהר אל דירת הרווקות של אירנה. בדירה התגורר עתה
זוג קשישים שלא ידע ולא הבין מה יושקו מבקש.
 חודשיים ימים שוטט יושקו ברחובות בודפסט. בלבו מנגינת 'יום
א' העגום' ובפיו אלף שאלות על גורל יהודי בודפסט, על גורלה של
אירנה. משנסתבר לו שאיש מקבוצת החלוצים לא הותיר עקבות, עזב את
העיר ושב לטפל בעניינם של העקורים, והכוונתם אל פלסטינה.
 בשנת אלף תשע מאות ארבעים ותשע שב לנתניה. כאן התפרנס,
כמרבית תושבי העיר, מליטוש יהלומים ("ליטוש קצוות למעלה").
אחרי העבודה, לקראת הערב, היה נוהג ללכת אל גן-המלך, להביט
בגעגועים אל השמש העושה דרכה אל מעבר לים, שם נמצאת ככל הנראה
אירנה, יושבת ומצפה לו, מזמזמת את המנגינה "שלהם", ואולי עדיין
סורגת לו את הסוודר עם הצמות.
עברו שנים. כשהגרמופונים והפטפונים פינו מקומם לדיסקים, העז
יושקו להיכנס אל אחת מחנויות המוסיקה, שם ביקש לקנות דיסקמן.
"יש לנו מבצע!", הכריז הבחור בחנות, "אתה יכול לקבל עשרה
דיסקים".
יושקו התבונן בשלל העגילים באוזן, באף ומעל לעיין, ואמר: "אני
מספיק לי אחד. אבל הוא כל כך ישן. עוד לפני שבכלל המציאו את
הדיסקים".
"בוא תרשום לי על פתק. אני הולך לחפש במחשב", ענה הבחור.
יושקו רשם.
הבחור שב לאחר דקות ספורות.
"איזה ביצוע אתה רוצה?"
יושקו, נשימתו נעתקה. הוא חש חולשה ונשען על הדלפק.
"מה יש לך?", שאל כשהתאושש.
"יש לי ביצוע בפסנתר. נקרא באנגלית: GLOOMY SUNDAY".
"אני לוקח!", אמר יושקו בהתרגשות.
מאז, כל יום, לקראת השקיעה, היה יושקו, עם האוזניות, יוצא אל
גן המלך ללוות את השמש בדרכה, עם מנגינת 'יום א' העגום', בלב
ובאוזן. לאחר זמן, כבר לא הסתפק בדיסקמן, עם עוצמתו הצנועה.
בוקר יום א' אחד נכנס לחנות אלקטרוניקה ויצא משם עם מכשיר,
מאותם החביבים על בני תשחורת. עליו הוסיף גם זוג אוזניות
גדולות ממדים. ובערב, לקראת השקיעה התיישב במקומו הקבוע, על
הספסל בגן-המלך. מאוחר יותר נמצא יושקו כמעט מחוסר הכרה,
אוזניו שותתות דם, ופיו מאנפף מנגינה חסרת פשר.
"פיצץ לעצמו את האוזניים ואת המוח!" הכריז הפרמדיק, טרק את
דלתות האמבולנס, ויצא מגן-המלך עם שלל אורות מנצנצים וסירנה
קורעת אוזניים.
"ואלק! איזה יום ראשון היה לי היום!  כמו שאומרים: וואט
א-בלאדי גלומי סאנדיי", אמר לעצמו.