באחת משיחותינו הספורות, החולפות מדי, הטלפוניות, סיפרתי לך.
בדרכי בחזרה מהעבודה הביתה, בעודי מחכה בתחנה, עצר האוטובוס
מתוקף תפקידו ובאחד מחלונותיו, נער בעל מבט זדוני נבוב, השליך
על דמותי ביצה. המזל חבר אליי והוא החטיא את רוב גופי המשתאה.
רק סוליות נעליי הבהיקו מעט מן החלבון. והביצה... התנפצה
לרסיסים למרגלותיי.
אמרתי לך, בקול מרוגש, שהאירוע הזה היה משפיל מבחינתי ומתמיה
ומעורר חלחלה מסומנת בשאלה, כי לא הצלחתי להבין מהיכן באה
ההשחתה של המעמד הכי תמים בעיר.
ועל שום מה? הרי לא נמצאתי משויכת לשום זרם (גם לא חולצה
צהובה) והדבר היחיד שרע הלב ידע אודותיי, הוא שאני סוג של
בחורה, ואולי גם סבר שאני סלאבית, גם ממתינה בתחנה.
כשסיימתי, צחקת ואמרת שזה מזכיר לך אותך, שגם אתה בתור ילד-נער
היית משליך, רק מגגות ומחלונות גבוהים, כדי שלא תיתפס בקלקלתך,
על עוברי אורח תמימים, ביצים שכאלה.
נזפתי בך משועשעת והזהרתי אותך שכעת, בכל פעם שאזכר בך, אראה
על מסך מפוצל (כמו ב"זהו זה" התכנית) אותך מימין ואת "משליך
הביצים" הנוראי הזה, משמאל, בהקרנות עיני רוחי.
מה עשית אתה? גיחכת גיחוך שמעריך את בעליו ובד בבד, מתנשא על
כל נוכחות אחרת, אמרת כי עליי להיות בטוחה שאזכר בדברים אחרים
וסימנת שלוש נקודות חוצות קווי תקשורת אלחוטיים.
התעקשתי, מתוך חיוך אינפאנטילי מכור, על הטענה הראשונית שלי.
אוזניך לבטח מכירות את חווית המפגש עם שיר המתנגן לו ברדיו,
והוא יפה כל-כך, נוגע, וככל שהוא ענוג יותר, באה לה התחושה שלא
יתפרשו צליליו שוב לעולם בנוכחות הקשב שלך.
תחושת ההחמצה כבר קבעה את מקומה בחילופי הדברים הראשונים
בינינו, בנבואה מודחקת.
אולי לא לבטח מכירות אוזניך...
הלוואי ולא הייתי כה דרמטית. כמה היה נחסך כאן משנינו (בלי
לקחת בחשבון את העבר: הכספים שנשאבו מכיסי לטובת הטיפול אצל
האישה הנבונה ההיא במאה וחמישים שקלים עמלים לכל מפגש.
גם את ההווה: הבהלה המיותרת המופגנת כשמתחוור לי שמלאי
העגבניות בביתי הולך ופוחת).
מן הצד השני של רווח המטבע האובר - חוויתי, שיחה מתוקה בין זוג
זקנים צובטת בי באהבה, נוף טבול תאורת בין ערביים מכנס אותי
למחשבות נוגות, כוויה של אחר מקפיצה אותי ממקום מושבי.
אלמלא הדרמה, היה בי כעס אנמי ושמחה חלשה, או אולי, לחילופין -
איזון מבורך.
בנוסף, אם הייתי באה אליך ממקום נוסף ואחר שבי, אז ניתן היה
לראות שמתחת למעטה הגועש, המוזר המופנם, מפעם לב רגוע, שורדני,
יוגיסטי סתגלן, מחלים ופתוח להתחדש.
אבל ההיפותזה הספקולטיבית יכולה לעזוב את העיר, כי יש כאן
מספיק אמת לחיות. מצב נתון היה וזה כל מה שהיה.
אם אני לא טובה בעיניך לצעוד בשבילך, ולא יפה במחשבתך ומסורבלת
לרגשותיך - האופטימיות, היא חברה שלי זמן רב לפני שנתקלתי בך
ובמבוכה. תקנה בוא תבוא מהיכן שתבליח.
כי כמו שנופלת, כך גם קמה וראו איזה פלא !
כמעט ושכחתי את "משליך הביצים" והוא, בכבודו המפוקפק עורר בי
את זרם הכתיבה מלכתחילה (לויאליות לשורש המחשבה, לצורך
ההבהרה).
אתה השפלת אותי יותר מזה הגחמן, וגרמת לי לתמוה פי אלף ולרצות
להבין את התופעה פי מיליון. אז יש דמיון רב במעמד והוא מתחבר
במילון הרגש שלי, למרות מרחק הימים והדמויות בציר הזמן והלב.
ואולי הייתה בטקס הזה בתחנת האוטובוס, אזהרה לבאות - שילכו להן
(לבטח הסימבוליות היא מלכודת של מטאפוריסטים שמוכרחים להסתפק
במועט).
הנער הזה, מעולם לא הייתה לו הזדמנות להיות נעים עם האישה שבי
והילדה (כמה טוב שכך) ולך כן, וכאן מופיעה לה העובדה המחניקה
כי האפילה קודרת יותר לזה שבא מן האור.
אתה, עזוב הגדרות פיסיקליות לגבי מינונים של אור, ואני, לא
אכנס להסביר אמונתית על מינוני החושך.
אז אתם שניכם בהחלט מוגשים על אותה הצלחת, בטעמים שונים לגמרי,
אבל זו אותה הצלחת.
זהו. אין אשמים. ברור לי כעת. מובן כי מה שראיתי בזכוכית
מגדלת, ראית אתה בעין, בעלת הקוד, הרקע האחר. אולי משקפת
מרחיקת עצמים...
עדיין, יכולה לראות אותך שואל:
מה כבר קרה לה שם איתי? ואיך שאני לא נתקלתי בכל אלה! ואיזה
פער... ולמה היא לא יוצאת מהדבר הקטן, הקצר, החולף הזה? חסרת
הפרופורציות הילדותית...
אולי זה רק האגו המפונק שלי שמבקש להתכרבל ברחמים עצמיים ולתת
הצדקה להדחת הגבירה, אולי זה רק הוא. מטריד כרוני.
כעת, חותמת, ובשם הזיכרון הקולקטיבי המשפחתי, מודה לך, נטולת
ציניות, על שיעור מאלף.
וללא כל סתירה, הרשה לי להוקיר את אלו שהעניקו לי את האפשרות
לחוש ברמ"ח איברים פלוס שס"ע גידים ולא לפסוח.
כי כעת היא נקייה כמו מפה לבנה לשולחן ליל הסדר, ומוכנה שיישפך
עליה יין אדום או תירוש מאחד הכוסות, כי הכתמים יורדים בכביסה
וטוב שכך ואחרת.
ובאתי על החתום,
סערה בכוס תה. |
