אני מכיר את השכונה הזו כמו את גב כפי. ככלות הכל, נולדתי כאן,
גדלתי כאן, ונשארתי כאן, גם אחרי שזרקו אותי מהבית החמים בו
נולדתי וגדלתי, אולי כעין תזכורת על כך שזרקו אותי, ובהתחלה הם
ניסו להתנהג כאילו שזה לא עושה להם רגשות אשמה. אולי זה באמת
לא עשה, אולי הם סתם עברו מהשכונה כי זו לא שכונה משהו.

אני מכיר כאן את כולם. הנה, זו, ההולכת לה בקומה שפופה, לבושה
בסוודר חסר צורה ואפור, אף שנראה כאילו בעבר היה בעל איזושהי
מידה של צבע או גוון, מכנס שחור דהוי ונעלי ספורט מרוטות. היא
אישה מבוגרת. היא גרה בקומה האחרונה בכניסה האחרונה של הבניין,
והיא גם קצת מטורפת, אבל זה רק בגלל שהבת שלה ירתה לעצמה בראש,
מתחת לסנטר, ואחרי הרבה ניתוחים הצליחו לגרום לה להצליח לחיות.
אחת העיניים שלה אומנם גדולה מהשנייה, בפניה יש כוויות וצלקות
של תפרים, אין לה שפתיים ומעין חריץ בפניה מוציא את הגיבובים
שהיא מנסה לומר (כי גם הלשון שלה התפוצצה) וגם חצי מוח שלה היה
שפוך על הקיר כשמצאו אותה, אז היא קצת מפגרת, אבל לפחות היא
חיה, והחיים הם קודש לאלוהים, וזה מה שחשוב. אף אחד לא ראה
אותה. כשהביאו אותה מבית החולים האמא דרשה שיביאו אותה באישון
לילה, בגלל האמהות המרוקאיות שיושבות בחוץ כל היום, בחאמולות
שלהן, עם הילדים בני האפס-עד-חמש שלהן וטוחנות סיגריות פרלמנט,
הרעל וההתמכרות הראשונה של העוללים, שהן לא ייראו. להן היא
אמרה שהילדה מתה אחרי הרבה נסיונות להשיבה לחיים. אפילו הזמינה
אותן להלוויה ושילמה הון בשביל מצבה. אבל ככה, בבית, היא עדיין
מבשלת לשתיים ואוכלת איתה ומטפלת בה ואוהבת אותה כי ככלות הכל,
כמו שהשיר אומר, ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה.

אנחנו יושבים לנו ברחוב, רובצים לנו בקרני פז של שמש על המדרכה
החמימה או יושבים על ספסל או תחת גגון בעת הגשם. לפעמים גם סתם
יושבים על פח "צפרדע" ירוק, ומסתכלים על העולם מגבוה, המלכים
של העולם. זה מה שאנחנו עושים. ואנחנו עושים את זה טוב.
רובצים, מסתכלים בהם, והם מסתכלים בנו. לפעמים זורקים לנו
אוכל, בעיקר הילדים, או החיילות מהדירה מול המשוגעת. את
החיילות אני לא מכיר כל כך טוב. הן מתחלפות לעיתים קרובות
מדיי, כמו עלים על עץ; אף פעם לא אותו אחד, עם אותו סיפור, אבל
אתה יודע שכל אביב יהיו שם עלים. מצד שני, מאותה סיבה שאני לא
מכיר אותן, הן לא מכירות אותי, או אף אחד פה, ואף סיפור. הן
אפילו לא יודעות שהשכנה שלהן משוגעת.

אני חושב שאפשר לומר שאני כמו הרב של השכונה הזו, אבל יותר
טוב, כי כשמתוודים לרב צריך לסבול את הביקורת, את העונש, את
המוסר האנושי, אבל כשהם באים אליי עם הבגידות שלהם, ההתעללויות
שלהם - "הכיתי את אישתי, שברתי לה יד", "בגדתי בבעלי עם אחיו
התאום, אבל לא ידעתי!", "ראיתי זוועות, ראיתי את אמא ואבא
חוטאים", "רימיתי את גיסתי שתשכב איתי" - אני רק מסתכל עליהם
בעיניים כחולות, זורק להם "מיאו" ו"פררר", מלקק את כפתי ומעביר
אותה בשיערי השחור. והם מסתכלים עליי, משביעים אותי שלא אספר,
וכשאני פולט עוד מיאו הם מחייכים, במידה זהה של שביעות רצון
והקלה, ומעבירים יד בשיער הארוך, החלק, המשיי, ואומרים "אתה
טוב אתה. חבל כל כך שזרקו יצור יפהפה כמוך מהבית", ואז עיניהם
נעצבות קצת כשהם נזכרים, והם חוזרים לעסקיהם הקטנים.

החיילות, כל פעם שבאה אחת חדשה, תמיד עוברות בשכונה, והעיניים
שלהן עוברות על כל אחד ואחד מאיתנו, סורקות, בודקות, בוחנות,
האם אנחנו חדשים בשכונה? ותיקים? חברותיים? בורחים מיד האדם?
ואם הן באות והחתול לא בורח מהן (בדרך כלל השחורה נשארת), אז
הן עוצרות, וזזות ל א ט - ל א ט, כדי לא להבהיל, ומנסות להעביר
לטיפה, וחושבות שאולי אם אנחנו לא בורחים או נדרכים זה אומר
שאנחנו לבטח ידידותיים. ואז הן מושיטות יד, ומכוונות לראש, אבל
אנחנו לא רוצים את היד שלהן, אנחנו ניכוונו, מילולית
ומטאפורית, די והותר מהידיים האלה ארוכות-האצבע ועירומות
השיער, רק תביטו בנו - זו האימא הג'ינג'ית, חסרה לה עין (וכאלו
עיניים כחולות היו לה!), וזה המפוספס הורידו לו את הקצה של
הזנב, וכל שנותר הוא עצמות מפוייחות, ואת השחור מצאנו מבותר
לחתיכות בית הקברות לפני שבוע, ומעיו וליבו היו במרחק של 400
מטרים משם, בפח אשפה.

החיילות מסתכלות עליי מוזר. פעם כולם הסתכלו עליי מוזר, כשרק
זרקו אותי מהבית, לפני כמה זמן? חמש שנים כבר אולי? אז הם
הסתכלו עליי מוזר, כאילו הם לא מבינים איך אפשר ככה לזרוק
מהבית, אבל בתכל'ס אין להם מה לשאול אותי כי גם אני לא הבנתי
למה הם עשו את זה. מאוחר יותר הבנתי; הייתי יושב על הדשא,
משתזף לי בשמש, ומקשיב לאמהות המרוקאיות, כל פעם שאחד העוללים
שלהן מביא כלבלב או חתלתול שלא הספיק לברוח ומבקש שיאמצו אותו,
כשהן מסבירות שאי אפשר, המצב הכלכלי לא מאפשר להם לגדל את החרא
הקטן הזה בבית וגם ככה זה רק ישתין להם ויחרבן בכל הבית. אז
בטח, אם האמהות האלה, צעירות, עם ילד אחד ולפעמים אפילו בעל,
לא יכולות לגדל חתול, תארו לכם שהמשפחה שלי הייתה צריכה לשמור
על כל עשרת אחיי ואחיותיי ועליי בו זמנית! זה בטוח מה שקרה
איתי, הבנתי. המצב הכלכלי קרה. הרי כולנו היינו דומים, שחורי
שיער וכחולי עיניים, מסתובבים בבית חסרי תוחלת וטעם ורק אוכלים
וישנים ומסתובבים בין הרגליים, למה שלא ייזרקו אחד? ככלות הכל,
קשה עכשיו. אני מבין.
פעם, לא הבנתי. פעם כעסתי, הרגשתי נבגד. בכל זאת, שלוש-עשרה
שנים אתה חי בבית, נולד שם, ניתן לך מחסה קבוע, אוכל, מיטה
חמה, מטעמים כשהייתי טוב, מקלחת, אפילו שלא אהבתי, אבל אמרו,
זה טוב בשבילך. במשך שלוש-עשרה שנה דאגו לכל מה שטוב בשבילי,
ואז זרקו אותי לרחוב. במשך כל חיי גידלו אותי עם כל אחיי
ואחיותיי, ואז פתאום, כשקצת קשה, ובגלל שאני הכי מבוגר ואם אני
לא אשרוד בחוץ אף אחד מהאחים שלי לא יישרוד שם, וגם אם בבית או
בחוץ, הם אמרו, עם המצב הזה אני אמות כך או כך, הם פשוט החליטו
שהגורים הקטנים יותר חמודים יותר ונאהבים יותר, וזרקו אותי
לכלבים. לא, אני לא באמת חושב ככה על האחים שלי. אבל חשבתי.
נו, כעסתי. הייתי נבגד, הרגשתי שנשללו ממני כל הזכויות
הבסיסיות שלי.
ואז הבנתי. אז, זה פשוט היכה בי. אין לי זכויות בסיסיות. לאף
אחד מאיתנו אין. אנחנו שלולים מהן, נתונים לרחמיהן של חברה
אנושית מבוגרת, שנוטה להיות מטורפת, שמרעילה את צאצאיה, את
עצמה, את מולידיה, שעוצמת עיניים כשהילדים מרעילים את עצמם
בהשראת ההורים אבל גוערת בהם כשהם בתורם מרעילים את ילדיהם
שלהם. ובתוך כל הבלאגן הזה, כל הכאוס הזה, כל הרעל הפיזי
והחברתי הזה, המקום שלי הוא שום מקום. משולל זכויות. חפץ.
רכוש. צוברים אותנו, מגדלים אותנו, ואז זורקים אותנו, לטוב או
לרע, ומכאן לאף אחד לא אכפת ושנסתדר בעצמנו. זה מילא אותי זעם,
אבל אז נרגעתי, והבנתי, שאם אין לי זכויות, אין לי חובות. אז
אני, שלא כמו כולם, הינני חפץ שניתן לצבור או להשליך, ומשולל
זכויות וחובות אני יכול לשבת על ספסל, או בדשא, או לשבת כמלך
על ראשה של "צפרדע" ירוקה ולהביט בעולם ולהשתין עליו בקשת עם
רגל אחת באוויר, לחרבן על כולם, על המדרכות הנקיות שלהם, ליילל
תחת חלונם ולהפריע להם לישון, להתרבות, לשפוך פחים, לשרוט,
לנשוך, להדביק במחלות סופניות. כי אם החברה מצפצפת עליי, אז
בשם הכוס הרטוב של החתולה הג'ינג'ית המיוחמת כל שבוע, אני
מצפצף על החברה בחזרה וזהו זה.

ואז החברה באה והכריחה אותי להפסיק לצפצף.
היא באה, והכריחה אותי לקבל זכויות.
היא הכריחה, כדי שיהיו לי חובות.

הכל בגלל החיילות הטיפשיות האלה.
סוף סוף הגיעה להם חיילת לרווחה, והיא עברה לגור פה בשכונה.
היא הסתכלה עליי מוזר כמה פעמים, וידעתי שזה לא ייגמר בטוב,
אבל לא יכולתי ממש לומר לה משהו מעבר ל"מיאו" או "גררר" או
הנמכת אוזניים כשראיתי אותה עוברת ובוהה בי בעיני עגל.
ואז היא הגיעה לשכונה עם האנשים מהרווחה, והם לקחו אותי
מהשכונה לבית גדול צפוף-חדרים עם רופאים, ועובדי רווחה, עובדים
סוציאלים, עובדי חינוך, מה לא.
הם הראו לי את ספר הג'ונגל. אמרו שזה משל, וטרחו לומר את זה ל
א ט  מ א ו ד, למקרה שאני לא אבין, אבל אני מבין מצויין, אני
רק לא מבין מה הנמשל של המשל הארור שלהם. הם אמרו לי "תראה, גם
מוגלי חזר בסוף לחברה. אתה מבין?" והם עדיין מדברים לאט, כמו
אל תינוק, ואני לא תינוק, אבל אני לא מבין למה לחזור לחברה אם
היה לו כל כך טוב ביער. למה, בגלל איזו נקבה קטנה ולא מפותחת,
לחזור לחברה שנותנת לו זכויות כדי שתוכל לשלול אותן אבל להכחיש
שהיא עושה זאת כדי שתוכל לדרוש ממנו מעמסה של חובות על גבי
חובות על גבי חובות, שיילמד, שיעבוד, ישלם מיסים, ישרת בצבא,
ואז יאסוף עוד איזה מוגלי מהרחוב אל תוך החברה, שיחזור ויאסוף
עוד מוגלי מהרחוב...
הם אמרו שמה שההורים שלי עשו לי נוראי, שאסור לעשות כזה דבר
לילד. הם אמרו לי שאני חכם, ושיש לי פוטנציאל. הם אמרו שהם
ילמדו אותי, כדי שאני אחכים, אפילו שאני כבר חכם. הם אמרו לי
שוב ושוב, בקולות רגועים ושקטים שרק הטרידו אותי יותר "לא חמוד
קטן, אתה לא חתול".
ואני רק עמדתי מנגד והקשבתי להם. אני יודע שמה שההורים שלי עשו
לי הוא נוראי. אני יודע שאני חכם. אני יודע גם לקרא ולכתוב,
ואני יודע על המצב הכלכלי ואני קורא עיתונים כל בוקר ואני יודע
כל מה שהולך בשכונה שלי ובכל העיר הארורה הזו. והתבוננתי להם
עמוק בעיניים, ואמרתי "מיאו" כזה שאם הייתי חושב שהם צודקים,
היה משתווה ל"קפצו לי". ואולי, רק אולי, הם יבינו שחתול זה לא
רק חיה, זה מצב נפשי והלך רוח, בדיוק כמו שאנושות זה לא באמת
הרבה יותר מזכויות שנשללות וחובות שנערמות.