אני אף פעם לא מצליח ליצור. לא משנה עד כמה אני מרגיש ש"זה"
יושב ומבעבע בפנים, שזה רוצה להתפרץ ולצאת החוצה.

אני יודע שזה שם ואני רוצה לשים את זה על נייר או לכתוב למחשב
אבל משום מה בערך חמש דקות אחרי שאני מתחיל לכתוב, אני מרגיש
שזה מעושה... זה פשוט כבר לא יוצא טבעי. בשלב הזה אני כמעט
תמיד נשבר, משמיד את מה שהספקתי לכתוב והולך לעשות משהו אחר.
לעיתים רחוקות אני ממשיך לנסות, אבל ההרגשה נשארת לא טבעית,
כאילו אני מעמיד פנים שאני יכול להוציא משהו אומנותי מבפנים
ואז זה תמיד יוצא חרא ואני מוחק הכול.

אולי אני פשוט בנאדם מאושר מדי... רוב האמנים שאני מכיר
ובראיונות עם אמנים שקראתי, תמיד אומרים שהם מקבלים את ההשראה
הכי טובה שלהם מתוך דיכאון וייאוש. אבל אני אחד מהאנשים
הדבילים האלה שמסתובבים עם חיוך קטן בלב כל הזמן. אני צריך
איזה דיכאון טוב ואז אני אוכל לכתוב - הדברים הכי טובים שכתבתי
עד היום היו מכתבי התנצלות, כשרבתי עם אנשים שאהבתי ואח"כ
הרגשתי בושה ועצב על דברים שעשיתי להם. הייתי כותב להם מכתב
ויוצק לתוכו את כל מה שאני מרגיש וחושב באותו רגע. זה תמיד
עבד... אנשים מגיבים טוב לרגשות.

אולי אני סתם ביקורתי מדי כלפי התוצרים שלי. בהתחלה אני מרגיש
שהם יוצאים לא רע אבל אחרי שאני קורא אותם פעמיים שלוש, אני
קולט עד כמה ניסיונות היצירה האלה פתטיים, כמו ילד קטן שמקשקש
עם צבעי פנדה על נייר וחושב שהוא איזה צייר גאון... כשהייתי
קטן הייתי בדיוק אחד מהילדים האלה. אבל אז בכיתה ג' המורה
לאומנות אמרה לי שאין לי כישרון לציור ושאף פעם לא יהיה לי
כישרון כזה. לא ייאמן איך בכיתי באותו יום... נראה לי שזה היה
היום האחרון שניסיתי ליצור בו משהו שיצא מבפנים, מאז יצרתי רק
דברים שהייתי צריך, בצורה מחושבת, שום דבר כבר לא יצא מהלב.

אוף... אפילו מה שכתבתי עכשיו נראה לי מחורבן בקריאה
שנייה-שלישית... המורה הכלבה מכיתה ג' צדקה, פשוט אין לי את
זה.

לפחות הגעתי עד הסוף הפעם ולא הפסקתי באמצע כדי למחוק את
הכול... גם זה משהו.