יום שבת, אני מארגנת הכל. גרעינים, קולה, סיגריות, הכל
בסטוקים, שלא יחסר כלום. מנקה קצת שיהיה נעים לשבת. הוא יושב
בסלון, מזמין את המשחקים (20 ש"ח לכל המשחקים).
"זה לא קצת יקר בשביל כדורגל?" הוא שואל.
"לא" אני אומרת ומחייכת. זאת השבת הראשונה שלנו מאז שעברנו
לגור יחד.
"מה המשחק הראשון?" הוא שואל בזמן שאני מנפחת את הכריות שיהיה
לי נוח.
"בני יהודה- מכבי פ"ת" אני עונה.
"אז ננצח?" הוא שואל.
"נקווה, הם הנאחס שלנו" אני עונה.
הוא מהנהן לעצמו.

הפרשניות מתחילות אני רצה מהר למטבח מביאה כוסות, מאפרה ופח
שאני לא אצטרך לקום באמצע. אני מתיישבת, מוכנה ומזומנה לא לקום
90 דקות.
"אני לא רוצה קולה, תביאי לי מים?" הוא שואל.
אני מסתכלת על קובי מחט מדבר, אני קמה מהר ממלאה לו קנקן מלא
מים קרים וחוזרת. מדליקה לעצמי סיגריה ובוהה בטלויזיה. המשחק
התחיל. אני מתסכלת על הלשעבר שלי מופיע בטלויזיה, רץ אחרי
הכדור עם כל ההתלהבות הזאת שלו והלב שלי נצבט.
"מי השופט?" הוא שואל.
"חיים יעקב" אני עונה בלי להסיר את עיני מהטלויזיה.
"הוא שופט טוב?" הוא שואל.
"כולם מניאקים" עניתי, התחלתי להיות עצבנית כבר מכל השאלות,
במיוחד שכפיר אודי פספס שער. כנראה הצלם גם נדלק עליו כי כל
שניה יש עליו קלוז-אפ ואני אוכלת את הלב. אני מסתכלת על המתוק
שלי יושב לידי מסתכל על הטלויזיה מנסה להבין מה הולך שם ואני
לא מבינה איך הגעתי למצב הזה שאני עם מישהו שאין לו שמץ של
מושג בדבר היחיד שאני אוהבת.

מחצית.

הטלפון שלו מצלצל והוא הולך לדבר בחדר, בקשר לעבודה כנראה. אני
מפנה את כל הלכלוך שעשינו, שופכת את תכולת המאפרה לפח ואת
שאריות הגרעינים, מנקה את השולחן, מביאה בקבוק קולה חדש ויורדת
לזרוק את הזבל. בדרך למעלה אני חושבת שתיכף צריך להתחיל שוב
המשחק ואם אני אמהר אני אספיק לראות אותו עולה למגרש. אני
נכנסת ורואה אותו מתעסק עם השלט.
"מה אתה עושה?!" אני צועקת.
"מה?" הוא שואל בתמימות "הם מדברים, ולא היית פה"
"תעביר מהר" אני אומרת ולוקחת את השלט.
הוא יושב בחיבוק ידיים.
המשחק שוב התחיל.
איך שהתחיל המשחק פ"ת הגיעו למצב של "כמעט גול" כל העצבים שלי
על "און"!
"מאמי?" הוא שואל בלחש.
"מה?!" אני עונה לו בעצבים.
"יוצאים היום?"
"עכשיו אתה שואל אותי? דווקא עכשיו?"
"אני רוצה לדעת כדי להזמין כרטיסים" הוא ענה בילדותיות.
"כן, יוצאים היום"
עניתי חוזרת להביט בטלויזיה.
"לאן?" הוא שאל.
"לאן אתה רוצה?" אני שואלת שבני יהודה התקרבו לשער, מתרוממת
מהספה לאט-לאט.
"לא אכפת לי"
אדריאן גמאן העביר לכפיר אודי, כפיר בעט... שעררררררר!
1-0 לבני יהודה!
קפצתי.
"יש! יש! יש!" התחלתי לקפוץ בסלון, שרה יחד עם האוהדים
בטלויזיה,
"פורופורופופו! פורופורופופו!"
הוא קם ומחבק אותי אני מדביקה לו נשיקה.
"אז לאן יוצאים?" שאלתי.
"אני רוצה לקאמל קומדי קלאב" הוא אמר.
"אז נלך לקאמל קומדי קלאב" עניתי.

ערב, אני מאושרת, עוד שלוש נקודות נוספו לנו - מקום ראשון!
נכנסנו להופעה בערך באחת עשרה. הופיעה אישה, הדר דינר. צחקנו
ואז היא אמרה.
"בנות הם קרציות, אתה יושב ורואה כדורגל, יום שבת, כל העצבים
והם שואלות אותך "מאמי... מי זה השופט?".
אני מביטה עליו ומחייכת. הוא מסמיק וצוחק.
"אני באמת מפריע לך שאני מדבר איתך באמצע כדורגל?" הוא לוחש.
"לא. אבל אל תעשה את זה יותר" צחקתי וננתי לו נשיקה.

כוסית שלי אתה.

אוווווווו תכניסו טוב לראש! הקהל של בני יהודה משוגע בראש!
מ-ש-ו-ג-ע!