ריח הניצנים הפורחים נמוג מזה זמן רב. הפסקתי כבר לספור את
הימים, השבועות, החודשים. הכל התמזג יחד למערבולת של כלום. כי
מה זה אומר בעצם? עוד יום של שקט? עוד שבוע של תקווה? ומה אם
להפך, עוד יום של סבל, עוד שבוע של ציפייה שאף פעם לא מתממשת?
אז עדיף כבר לשכוח. באמת. ככה הרבה יותר פשוט, לא לזכור את
ריחם של הניצנים שפרחו פעם ואינם עוד. לא לזכור שאחרי יום בא
לילה ואחריו עוד יום. ואז עוד אחד.
'ואבא שלי אומר...'
ואבא שלי לא מדבר. אבא שלי רק שותק ושותה. הוא עושה את כל מה
שאמר שאסור, אז למה אסור אם הוא עושה? ומאיפה הגיעה הביתה
העוגה ליומולדת של ויקי? ומאיפה הבובה שמתחת לכרית? הוא תמיד
שותה, ואז יוצא מהבית. לפעמים יוצא ולא חוזר עד מחר. פעם אחת
יצא וחזר בחושך. ואמא התחילה לבכות. אני יודעת כי תמיד כשהיא
בוכה אז יש לה מין רוך, והלחיים תמיד קצת ורודות, והפה תמיד
קצת מכווץ. רק העיניים נשארות יבשות, ולבנות בוהקות. והאישון
הירוק, היפה, החודר, נעשה חודר עוד יותר. אבל רק בטיפה. רק
בקצת. רק ככה שבקושי מרגישים.
אתמול היה לי יומולדת. אני יודעת כי הביאו לי ספר. ואמא אמרה
שהיום אני בת תשע, ושעכשיו אני כבר ילדה באמת גדולה. והלחיים
שלה היו אדומות במיוחד, והעיניים ממש בוהקות, ממש חודרות. אבל
הפה לא היה מכווץ. היא חייכה. כבר שכחתי איך היא נראית כשהיא
מחייכת. לא ראיתי חיוך כבר הרבה זמן, לא אצלה, לא אצל אבא ולא
אצל דוד. רק ויקי עדיין צוחקת. לה עדיין מותר לצחוק, ולאבא
ולאמא כבר אסור. וגם לדוד אני חושבת שאסור, למרות שהגניב לי
חיוך וקריצה פעם. אולי לזה אמא התכוונה - עכשיו אני כבר ילדה
באמת גדולה. עכשיו גם לי אסור לצחוק.
דוד הביא לי צבעים. קופסא קטנה שהוא הוציא מתוך הכיס הפנימי
במעיל. קופסא ורודה, חצי שקופה, ובה קוביות קטנות של צבעים.
הוא הסביר לי שהם נקראים צבעי מים, כי אפשר לצייר איתם בעזרת
מים, וגם הביא לי מכחול יפה, ארוך כזה, בצבע כחול כהה. נתתי לו
נשיקה והוא הביא כוס מים ונייר. הוא אמר שעכשיו אני יכולה
לצייר כל מה שאני רוצה, והנהנתי. הסתכלתי עליו. הוא שאל אותי
מה אני חושבת, שתקתי. כשהוא הלך, טבלתי את המכחול במים. אחר כך
נגעתי בקובייה הורודה. הקוביה התבהרה, ובאמצע שלה נהייתה טיפה
גדולה של ורוד בהיר בהיר. נגעתי עם המכחול בדף, והתחלתי.
ציירתי ילדה קטנה, עם שתי צמות חומות. בסוף של כל צמה היה סרט
כחול. וציירתי לה שמלה אדומה. שמלה קצרה, שהגיעה לילדה עד
הברכיים. ציירתי לילדה גם ידיים ורגליים ורודות, וגם שמתי לה
שתי נעליים כחולות קטנות. ציירתי דשא ועץ ופרח סגול אחד, קטן
ועדין, שנראה כאילו הרוח עוד מעט תעיף אותו רחוק רחוק.
הציור כבר התייבש, ואני ישבתי והסתכלתי עליו. ידעתי מה חסר בו,
אבל לא היה לי האומץ לצייר אותו. הכנסתי את המכחול לתוך המים,
והסגול מהמכחול התפשט בקרניים דקות לתוך החום בהיר של המים.
הספקתי כבר לצייר שביל, וכמה בתים ממש קטנים רחוק רחוק, ומסביב
לילדה היה שדה שלם, והפרח הבודד נראה עוד יותר קטן ופגיע ליד
הגודל של העץ לידו, והדשא. והציור היה יפה. מאוד יפה. ראיתי
ציורים דומים במשחקים שהביאו החברים של אבא. אבל במשחקים האלה
הציורים היו שמחים. ובשלי, כמה שניסיתי שהילדה תשמח, היא לא
הצליחה. הייתה חסרה לי שמש.
קירבתי את המכחול אל הקובייה הצהובה, שנותרה יבשה. היא היחידה
מכל קוביות הצבע שעוד לא נגעתי בהן. נגעתי קלות עם המכחול
בפינה של הקובייה הקטנה. המים התחילו להתפשט על כל הקוביה.
טיפת מים אחת, שהלכה וגדלה.
כשהבאתי לדוד את הציור שלו, לא הייתה בו שמש. היה הכל, חוץ
משמש. ויקי, הילדה בתמונה, הייתה מאוד יפה, וחייכה, והפרח
הסגול היה עדין ורך, והשביל התפתל לתוך כפר קטן, ועל העץ היו
שני תפוחים אדומים, אבל לא הייתה שמש.
שמש צריכה להיות צהובה. היא לא יכולה להיות אדומה או סגולה או
כתומה, היא חייבת להיות צהובה. בכל הציורים שבמשחקים השמש
מצויירת בצהוב, ורק אצלי לא רציתי שתהיה שמש צהובה. השמש צריכה
להיות שמחה, ואם הייתי מציירת אותה בצהוב היא הייתה בוכה. היא
הייתה מתה. אני לא אוהבת צהוב. זה צבע רמאי, זה צבע שקרן. הוא
נראה רגוע ושליו וזך ועדין, אבל הוא לא. הוא רשע ואכזר, ולא
רציתי שהשמש שלי תהיה אכזרית.
אני חושבת שדוד הבין, כי הוא לא שאל אותי למה אין שמש.
