הוא שכב שם, גופו מרעיד ומפרכס וקצף סמיך עלה מפיו...
"הוא חולה כלבת, תזהרו, אל תגעו בו, שלא תדבקו." צעק מישהו
מבין ההמון, שהתגודד סביבו.
"זהו, הוא מת." נשמע קול נשי מיבב.
"זוזו כולכם." נשמע קול גברי בוטח. "זה לא כלבת, הוא לא מת,
הוא אפילו לא גוסס, זה בסך-הכל התקף נפילה. שמישהו יתקשר
ויזמין אמבולנס, ותתפזרו, שיהיה לו אויר, אתם חוסמים לו את
האויר."
כל הקהל התרחק מעט, והבחור ניגש בוטח אל הנער המפרכס, הפך אותו
על צידו
"מה אתה עושה לו, פושע?" צרחה גברת מבוגרת.
"הוא יגמור את ההתקף הזה בשלום בכלל," העיר מישהו, שהצביע על
הנער, ולפתע צעק: "הוא נהיה כחול." ואכן פניו של הנער החלו
מכחילים.
הבחור לא התבלבל, ביד אחת תמך בגבו של הנער ובידו השניה הפעיל
לחץ על מצחו ובעדינות הטה את ראשו של נער לאחור, עד ששב אל
פניו הצבע הטבעי.
"מה קרה לו?" נשאלה השאלה במקהלת קולות זייפנית.
"הוא בלע את הלשון, ושחררתי אותה." השיב הבחור.
הפרכוסים הקשים החלו דועכים לאיטם, הקצף הפסיק להפלט מפיו,
כשהופיעו בריצה שלושה גברים, שכל אחד מהם לבש חלוק לבן, ועליו
סמל מד"א. אחד מהם נשא תיק עזרה ראשונה גדול, ואחד אחר גרר
בריצה את האלונקה הכתומה, כשהיא מקופלת ככיסא. בתוך שניות הוכן
המזרק... הבחור ניסה לעצור אותם: "אל תזריקו לו, ההתקף כבר
בסיום שלו, אל תזריקו לו."
"אנחנו יודעים את העבודה שלנו, תודה." המילים הקשיחות והבלתי
נעימות, הורו לבחור, שהתערבותו איננה רצוייה.
במהירות ננעצה המחט בוריד בזרועו של הנער, הואליום הוזרק
לתוכו, המזרק הוצא, ושקית עירוי נוזלים חוברה אל אותה מחט
"פרפרית"...
"מישהו מכם מכיר אותו?" קרא אחד החובשים.
"כן, אני." ענה הבחור. "זה אחי הקטן."
"טוב, אנשים, אין ממה להבהל." פנה החובש לקהל הרב. "זה בסך הכל
היה התקף נפילה, אין מה לדאוג, תודות לעזרה הראשונה, שהוגשה
לו, הוא יהיה בסדר גמור. זה היה וזה עבר." ובפנותו אל האח
הגדול הוסיף: "בוא, כדאי שתתלווה אלינו."
"הוא ימשיך לחיות..." חשבתי מבועתת. "ובקניון הלשונות ימשיכו
לספר את המקרה הזה עוד ימים רבים..."
ואני?! - זו הפעם הראשונה, שאני רואה במציאות, ולא על מסך, איך
אני נראית, כשאני נופלת... או יותר נכון, בחלק מההתקפים שלי.
כן, פעם לפני חודשים רבים, עברתי בעצמי התקפי נפילה קשים
ורבים, כמו זה בו צפיתי... כמה מזעזעת נראיתי, במהלך ההתקפים,
שעברתי בעצמי... הרי הנער עצמו נראה מזעזע בעיניי...

כן, אני חולת נפילה, כבר למעלה משנתיים, שההתקפים שלי הם דבר
נדיר ביותר, בערך אחת לשנה, ובשנתיים האחרונות לא הגעתי עוד
להתקפים, כדוגמת ההתקף עליו סיפרתי פה, אבל כל התקף-נפילה
מזעזע את מי שאינו רגיל, ואינו יודע מה זה.

בסיפור שלי, הבאתי סיפור אמיתי לחלוטין, שהתרחש לפני כעשר
שנים, לא בקניון, אבל במקום אחר, שגם הוא המה אדם. במציאות,
נחלקתי לשני אנשים... אדם אחד עמד בצד והתבונן במראה המזעזע
בהלם, מזועזע לראות, כיצד הוא נראה בהתקף נפילה; האדם הפיזי,
שכולם מסביב ראו, ידע בדיוק מה לעשות, כדי להגיש עזרה ראשונה,
הכי נכון... כמו האח הבוגר בסיפור, במציאות, האח הצעיר, הוא
ידיד קרוב, כמו אח, שגם סובל ממחלת הנפילה. זו הייתי אני,
שהגישה עזרה ראשונה.

בסיפור עצמו מובאת הדרך הטובה להגיש עזרה ראשונה לחולה נפילה
בהתקף מבינוני ועד קשה ביותר.