בוקר אפור כמו כל בוקר. האנשים עדיין רדומים, פנים נטולות חיים
עולות אל האוטובוס ותופסות את מיקומם. גם אני כמותם עדיין לא
נעורתי משנתי, ויש לי הרגש כאילו זה הרגע הפלצתי מהפה, כל כך
מסריח שאני נרתע מלדבר עם עצמי במחשבה.
הקו מתחיל את דרכו ואני יושב מקופל על כסא, פניי מרוחות מנקות
חלון. הנהג עוצר באחת התחנות ועוד אנשים ופרצופים נוספים
למושבים. אני יושב ומתפלל שאף אחד לא יתיישב לידי רק שלא יגלו
על הביוב שזורם לי בחלל הפה. בטח שלא המכוערת המחויכת הזאת עם
הרווח הנוראי שלה בין השניים, ועם עדשות האבל שלה. כל כך
מכוערת שאפילו הבל הפה החמוד שלי נבהל וברח.
 לא לא לא אני זועק רק לא לידי. לכי למקום אחר אני צועק
וזועק, זעקה חרישית. חבל שהיא לא קוראת מחשבות או שבעצם היא
כן, וברשעותה היא מתיישבת לידי ועוד בחוצפתה מחייכת ופולטת
בוקר טוב. כל כך עצוב לי שכבר בא לי לצחוק.
 האוטובוס ההזוי הזה ממשיך בנסיעה ואני נרדם, ראשי תלוי על
חוט פי פעור והחולצה נרטבת. באחת התחנות עולה לאוטובוס גוף
עוטה חליפת מנהלים יוקרתית וראשו עוטה צורת דג. מקצוות סנפיריו
גולש שיער בלונדיני חלק. האיש חולף על פניי ונועץ בי מבט בעינו
הימנית ומתיישב כמה מושבים מאחורי. לפתע ניתק הדג מגופו ושוחה
באוויר לכיווני. להפתעתי אני כלל לא מופתע, והדג לוחש לי באוזן
"בואנ'ה יא טמבל איך ת'ה לא מביא אותה, זה זיון בטוח". מצמיד
את שפתיי אל זימיו ואת פיו לאוזני השמאלית ולוחש "היא כולה
שלך" ומריץ עוד איזה הלצה מטופשת של "תראה לה מאיפה הדג משתין
אה". הדג חובט בקדקודי עם הסנפיר האחורי ונעלם. התעוררתי,
לצערי המכוערת מכל דבר ודבר לא נעלמה. ולא חלמתי דמותה
המזוויעה, היא מציאותית בהחלט.
"גברתי סליחה אני יורד כאן", אני אומר והיא מסיטה את רגליה
העקומות הצידה, אני נדחק החוצה בלחץ פסיכי, חס ושלום רק שלא
אגע בה בטעות. ובצאתי את האוטובוס מהרהר לעצמי שאולי מחר עדיף
שאשב על המדרגות.