מיכל תמיד רצתה לראות אותי עם מדים. אתם יודעים, חלומה של
כל נערה מתבגרת, לראות ולהראות את החבר החייל שלה במדים,
להתגאות בו. לבית-ספר לא הייתי מוכן לבוא בשום אופן.
אני שונא את המוסד הזה, ולא רציתי לחזור אליו, במיוחד לא
עם מדים.  כל פעם כשהיא ביקשה לראות אותי עם מדים, אמרתי
לה שבמילא אני מסיים טירונות והולך ללמוד, אז אני לא חייל
באמת, וזאת טירונות של ג'ובניקים, שלא עושים בה כלום.
בכל פעם שהגעתי הביתה מהצבא, היא לא הספיקה לראות אותי עם
מדים, כי היא היתה בבית-ספר בזמן שחזרתי. בהמשך סוף השבוע
הדבר האחרון שרציתי זה לשים את המדים שוב, ולחזור לצבא גם
בסוף שבוע.
אבל היא התעקשה. בקול הילדותי והמתוק שלה, אז הבטחתי לה
שמתישהו אני אמדוד אותם ואראה לה אותי עם מדים, אולי בפעם
הבאה שתבוא אליי.
היא חייכה אליי בעיניים בורקות, מצפה לרגע בו תראה את החבר
שלה- חייל אמיתי, עם נשק והכל.

-"נעבור לגל, הנמצאת במקום האירוע"
-"ובכן גדי, היה פיגוע בתחנה המרכזית. מחבל מתאבד שנשא
 על גופו מטען רב עצמה פוצץ את עצמו בלב התחנה המרכזית,
 בתחנה בה יורדים חיילים בים החוזרים מהבסיס לחופשת סוף
 השבוע שלהם.  המשטרה מוסרת דיווח על חמישה הרוגים,
 ולפחות 20 פצועים, שכבר פונו לבתי- החולים באיזור.
 הנתונים לא סופיים, אך אין ספק שזהו פיגוע קשה וכואב.
 חזרה אלייך, גדי"
-"כן, תודה גל, ונמצא איתנו באולפן אהרון ברנע, פרשננו
 לעינייני ערבים..."

מיכל החזיקה את הטלפון בידה, על סף דמעות. מהעבר השני של
הקו נשמע צלצול מונוטוני, ואז מזכירה:
"שלום הגעתם לפלא-פון שלי, אני לא זמין, אז תשאירו
הודעה, ואם זאת מיכל, אני אוהב אותך"
מיכל נלחצה. היא ירדה במהירות למטה והזמינה מונית לבית שלי.
בדרך היא עברה ליד התחנה המרכזית. ניידות רבות עמדו ליד
התחנה בא ארע הפיצוץ, ואמבולנסים שרקו ליד המונית בדרכם
לבית החולים. היא פחדה להסתכל, כדי לא לגלות שאני שם.

בלמי המונית חרקו ליד השער הקטן של הבית שלי, ומיכל יצאה
במהירות לעבר הדלת השחורה.

מיכל זכתה להגשים את משאלתה.
היא ראתה אותי עם מדים, כשבאה עם ההורים שלי לאבו כביר.