כשלא ידעתי איך להפסיק לשמוח
נצלבת בשביל עצב לא קיים,
חייכת אליי את חטאי האנושות בכניעה
אך הנשיקה ששלחת לי באוויר אמרה
שהרבה שנים לוקח לכפר
על חטאים ראשונים של אהבת בוסר.
חלמתי שלחשתי את שמך בפחד
ובכיתי שאני עדיין אוהבת.
אתה ואני נטינו לא להאמין.

בימים, הפכת מים ליין,
בלילות שמטת את מי הקודש
כדי לשתות את דמי.
והיינו מאושרים.

כשהגשם יורד אני נזכרת איך
הטיפות חוררו את גג ביתנו השבור
ואני חבשתי בעדינות את פצעיך המדממים.
מבטך המתייסר לא העיז לכעוס
על נפשי שרק אהבתך לא ידעה,
על הבתולין שלא דיממו בין ידיך
את מה שלימים הפך לשמחתי היחידה.
על מיטת מכאובים, שבבי עץ ושתיקות קרות
חלמת כיצד תגאל אותי מדרכיי
שלא ידעו מנוח, רעדתי מדמעותיי
על סדיני בושה זולים ומוכתמים.

בימים, עלית אל השמיים,
בלילות חזרת אל המיטה שלנו
כדי להרביץ בי תורה אחרת.
והיינו מאושרים.

עזבת, ולא הפסקת לחמוק אל חיי
כדי להזכיר איך ההווה נמזג
אל עבר שלא ניתן לברוח ממנו.
לפעמים נדמה לי שאני
נצלבת שוב ושוב במבטיך,
שסולחים לי על מה
שלא סלחתי לעצמי מעולם
כשחיינו בין קדושה לטינופת,
ועובש אכל את הקירות
עליהם תלינו תקווה.
האבק לפעמים הסתיר
את דמעתה של מרי,
כשהיינו עושים, את מה שנקרא אז בפינו-
אהבה. זכוכיות התנפצו על המרפסת
מחוץ לביתנו ואנחנו שתקנו
את כל הטוב שהיה בחיינו העלובים.
ימים שקטים שידענו נעלמו
כשהשטן צחק למעלה
וחרץ עלינו את הדין.
לא אהבת אותי מעולם.

בימים, הלכת על מים,
בלילות בכיתי וידויי שקר
אל תוך שתי עיניך העיוורות.
והיית כל כך מאושר.