העבר שלי, הוא זה שרודף אותי, רודף אותי בהיחבא.
עבר שנסתר, נשכח, נמחק, הוטבע אי שם במעמקי מוחי ולבי- פינה
מקום להווה ולעתיד- לחיי.

מידי פעם נזכרת אני בסיטואציות מאז- מהעבר, נזכרת ומגלה עד כמה
הדחקתי.

לפתע הבנתי שזו שחשבתי שמכירה ויודעת עלי הכל, בעצם, לא יודעת
עליי כמעט דבר, היא, בעצם, איננה יודעת דבר על העבר.
היא מכירה אותי, מכירה אותי היטב, אך רק מאז שהתחלתי לחיות-
מאז ש"נולדתי" מחדש, רק מאז שהדחקתי את העבר- מאז שפקחתי את
עיניי.
אני יודעת, היא רוצה לדעת, היא רוצה שאני אספר, אך אני, אני רק
שותקת...

עכשיו אני מנסה קצת, מנסה לעורר, להיזכר, להרפות ממנו ולספר.
נקודות שעולות מעוררות בי המון, גורמות לי להבין עד כמה, באמת,
הדחקתי, כמה עמוק השקעתי הכל. השקעתי עד שאינני זוכרת דבר,
בעצם, זוכרת אך לא נזכרת, לא נותנת לעצמי להיזכר.
בינתיים, מהרהרת לעצמי על כמה מופלא ומוזר הדבר שהמוח משקיע
הכל אוטומטית ובלבד כדי לאפשר לנפש לנשום, לנוח, להירגע מהמעסה
הכבדה, להתחיל מחדש...
מנסה לשחרר קצת, להציף מעט את הנפש ולספר לה, לספר לה שתדע-
מגיע לה!

אבל מה?! מה עלי לספר לה?! ומה, בעצם, יש לי לספר לה?! ומדוע,
מדוע היא צריכה- רוצה לדעת?! אם הכל נשכח והוטבע עמוק כל כך
אז, אולי, יש לכך סיבה מספקת ואולי זה כלל לא חשוב ואו
עקרוני?!
אני תוהה האם אני מוכנה. האם אני מוכנה לבחוש בעבר, לעורר את
הכאב שהוסתר.
האם זה לא מוקדם מידי, הכל כבר הוטבע וטויח עמוק- חזק מספיק?!

אני מקווה שכך...

הבטחתי לספר, הבטחתי לשתף, הבטחתי לחדור למעמקי החדר המת
בנשמתי ולשלות ממנו את העבר, רק לעוד קצת, רק כדי לשחרר
ולהיפתר מהמטען המיותר.
אך שוב, האם זה לא מוקדם מידי?! האם זה בטוח מספיק והוא לא
ישאב אותי אליו, ישקיע אותי, יבלבל וימחק?!
אני מקווה שכך...

כעת, אני מנסה לענות לעצמי על הגיג עצומתי שמפלח את מוחי, את
לבי ומכאיב לי עד עמקי נשמתי;
האם אני חזקה מספיק?! האם אני חזקה מספיק כדי להתמודד עם
עברי?!
עד כה, התשובה היחידה שמסתמנת בראשי היא, פשוט, ל-א!
על מי אני מנסה לעבוד?! את מי אני מנסה להרשים?! אני, הרי,
חלשה, חלשה כמו גוזל שזה עתה בקע מביצתו (הייתי חייבת להכניס
מעט הומור לעניין... לא מצחיק- אני לא גוזל!!!).
הוא, הוא לבדו שובר אותי, מפרק אותי לחלקיקים קטנטנים, משקיע,
מבלבל- הורג. והרי, העבר הוא הוא עם עוד הרבה תוספות.
אני בכלל לא יודעת כיצד אני מתכננת להתמודד עם העבר בעתיד, אז
אני רוצה ומנסה להתמודד איתו כעת?! טוב שאני לא מזוכיסטית
בכלל...

אני מצטערת, באמת שאני מצטערת, אבל לא נראה לי הגיוני ואו
אפשרי לעשות זאת, לפחות לא כרגע. לא כשעדיין כואב לי, כשעדיין
פצוע, והפצעים עוד לא הספיקו להגליד. אינני בריאה עדיין, אינני
חזקה מספיק כדי לזרות לעצמי מלח נוסף על הפצעים הפתוחים הללו,
אינני חזקה מספיק כדי לסבול את כאב הזיכרון, ובוודאי שאינני
חזקה מספיק כדי לשחרר את הדבר היחיד שנותר...

אינני רוצה להבהילך. אינני רוצה שתשגי במחשבותייך על עברי.
לא עוללו לי דבר, פיזי כמובן. אף לא דבר פיזי אחד קטן, למרות
שלפעמים אני נוטה לחשוב שאולי, אולי לעיתים זה היה עדיף.
כל עברי מסתכם בכאב, כאב נפשי עצום שבחר להטביע את עצמו,
בבריכת נפשי העמוקה, כדי לאפשר לי לחיות.
לחיות לאחר 13 שנות מיתה...


את, את תהיי הראשונה לדעת שאני חזקה מספיק. כשאהיה חזקה מספיק
כדי לשחרר, אני אבוא ואספר.
ועתה, כל מה שנותר לומר מסתכם בערך בשלוש מילים וסימן פיסוק
אחד קטן בסופן-
אני אוהבת אותך.