הוא כותב מדהים. אין לי מילים לתאר. אני קוראת את השירים שלו,
הסיפורים שלו, ומתמלאת התרגשות. צמצורות, דמעות, מה לא.  אני
לא יודעת מאיפה הוא מביא את המילים האלה, איך הוא מצליח לתאר
בדייקנות רבה כל כך סיטואציות מהחיים, ומאיפה הוא משיג את
הרעיונות שלו. אני פשוט לא יודעת.

אני מכירה אותו -אנחנו עובדים באותה חברה. הוא מכיר אותי. לא
היכרות מעמיקה מידי, משהו שטחי, כמה מילים פה ושם, מידי פעם
התעמקנו בשיחה, אבל לא משהו מיוחד. מתה להכיר אותו יותר,
במיוחד עכשיו, כשאני יודעת על העולם הפנימי שלו. זו בדיוק
הנקודה הרגישה שלי - גברים רגישים, שמתחברים עם עצמם, שפתאום,
בלי להתכוון, יוצאים להם שירים משום מקום.

אני לא יודעת איך להכיר אותו יותר. להציע לו לצאת איתי? ומה אם
לא יסכים? מביך משהו. אני לא יודעת איך להגיד לו שאני
מעוניינת. לא יודעת איך להגיד לו שהשירים שלו גורמים לי לבכות.
לא יודעת איך להחמיא לו יותר על הכתיבה שלו, פעם היו  לי מילים
לדברים האלה, אבל עכשיו אין, המילים שלי נראות אפורות ליד
המילים שלו.

הוא מפרסם באינטרנט, ב"במה חדשה".  אם לא הייתי מכירה אותו? מה
הייתי עושה? האם הייתי בכלל קוראת את השירים שלו? האם הייתי
שמה אליו לב? האם הייתי מתרגשת כל כך? כן, הייתי מתרגשת. אך מה
הייתי עושה? האם הייתי פונה אליו איכשהו? האם הייתי עושה את
הצעד הראשון? בטח שלא. בטח הייתי מפחדת מאיך שהוא נראה. בטח
הייתי מוותרת.

אבל אני הולכת ומתאהבת ולא יכולה לוותר. פשוט לא יכולה. אני
רוצה אותו. רוצה להתחתן איתו כבר מחר. לא צריך ארוע גדול, נלך
לרבנות, רק שנינו ושני עדים, ונסגור עניין. אחר כך נחיה הפילי
אבר אפטר.

אני מדליקה את המחשב. המחשב קצת איטי ולוקחות לו כמה דקות
לעלות, צריך לבדוק את הסיפור הזה. מתחברת לאינטרנט. אין לי
אינטרנט מהיר, רק מודם 56K, אז עד שאני נכנסת לאתר זה לוקח לי
זמן. במקביל אני נכנסת גם להוטמייל, לבדוק דואר. 5 הודעות
חדשות מאתמול, 4 מהן ג'אנק, אני מוחקת אותן. ההודעה החמישית
מבשרת לי שהוא פרסם יצירה חדשה ואם אני רוצה לעיין בה, אני
צריכה ללחוץ על הלינק. אני מנויה על היצירות שלו ולכן אני
מקבלת הודעה בכל פעם שהוא מפרסם יצירה חדשה. אני לוחצת על
הלינק ותוך מספר שניות מתאהבת בו מחדש כשאני קוראת שיר אהבה
קסום ביותר שהוא כתב. אך, איזה אושר, הלוואי שיכתוב שיר כזה גם
בשבילי.  

אני כותבת תגובה לשיר שלו. אני הראשונה שכותבת תגובה, זה הכי
כיף, זה לפני שכולם גונבים את כל המילים היפות שאפשר לכתוב.
אני לא מזדהה בשמי האמיתי ולא בשמי הספרותי, אני מתלבטת איזה
שם חדש לבחור לי, ובסוף בוחרת בשם "תנומת חורף" ומוסיפה את
תגובתי: "יש רגעים נדירים בחיים שאתה מרגיש דבר מה שלא הרגשת
מעולם לפני כן. אח, רגע כזה, חמוץ-מתוק, שברירי, בטעם שוקולד
מריר בלגי משובח עם גרד קל של קליפת תפוז, הל, וניל וקינמו ן-
וקצת יותר מזה, ארע לי בדיוק עכשיו כשקראתי את השיר הזה. כמה
מדויק התיאור של זוג הנאהבים בבית השלישי, וכמה חינני יכול
להיות שיר אהבה שלא מתיימר להיות יותר ממה שהוא: שיר אהבה."
מתנתקת.

אחרי שעתיים אני שוב מתחברת. בודקת אם התקבלה איזושהי תגובה.
אין כלום. מתנתקת. אחרי שעה אני חסרת סבלנות ובודקת שוב מה
קורה. באתר מפורסמת התגובה שלו לתגובה שלי: "תנומה, אף פעם לא
קיבלתי תגובה כל כך מתוקה, ואף פעם לא טעמתי שוקולד כזה. נשמע
ממממעניין."  איזה חמוד. גם רגיש וגם שנון ואני מרגישה שאני לא
צריכה יותר מזה בחיים. אני רוצה להרים אליו טלפון ולהציע לו
להיפגש ב"ארומה" עוד עשר דקות.

כמובן שאני לא מרימה שום טלפון, אין לי אומץ להזדהות ואין אומץ
להציע לו להיפגש איתי. אני פותחת קובץ "וורד" חדש וכותבת שיר.
אני יודעת שהשירים שלי נראים קצת רדודים לעומת השירים שלו.
המילים יותר פשוטות, אני עדיין משתדלת לעבוד לפי משקלים
והמילים מתחרזות, צורך ילדותי שכזה.  המילים שלו מיוחדות,
חזקות, כאילו שהוא פותח מילון כדי לחפש את המילים הנדירות
האלה, שכשקוראים אותן מבינים בדיוק, אבל בדיוק, מה הוא מרגיש.
הוא פורץ את החרוזים ואת הכללים הנוקשים של המשקל, ומרשה לעצמו
לרחף עם הרגשות שלו, ואני - אני מרחפת איתו. שירבטתי שיר ואני
לא מרוצה ממנו. מנסה לשנות ניסוחים, מוחקת שורה ומכניסה אחרת
במקומה, פה ושם משנה כמה מילים ומשפרת את החרוזים. השקעתי רבע
שעה בשיר הזה. אין לי סטנדרטים לדעת אם זה הרבה או קצת, הלוואי
שהיה לי את מי לשאול. מעניין כמה זמן לוקח לו לכתוב שיר, בטח
הוא מאלה שמשקיעים שעות על כל שיר, עד שיצא השיר המושלם שיתאר
בדיוק את מה שהם רצו. אני מתלבטת אם למחוק את הקובץ או לחזור
אליו בעוד כמה ימים, אולי דברים ייראו אחרת... בסוף אני שומרת
הקובץ, רק ליתר ביטחון, ומכבה את המחשב, הגיע הזמן ללכת לישון.


עברו שבועיים. כבר שבועיים אנחנו מפלטרטטים באינטרנט. זה התחיל
בתגובה ההיא שכתבתי לשיר שלו, ובעוד תגובה שכתבתי אחרי כמה
ימים. בשתי הפעמים השתדלתי מאוד להיות מקורית בתגובות שלי, כדי
למשוך את תשומת ליבו. מסתבר שהצלחתי. בפעם השניה הוא ענה לי:
"מי את, תנומת חורף? את לא מפרסמת באתר. אנא הזדהי". לא היתה
לו דרך לשלוח לי מייל, כי לא פרסמתי את הכתובת שלי... לא רציתי
להזדהות. אך רציתי להמשיך את ההתכתבות ולכן פתחתי לי כתובת
דואר חדשה: tnumat@hotmail.com, ושלחתי לו מייל קצר: "מי אני?
אני מניחה שגם אני הייתי רוצה לגלות, אבל נחסוך ממך את הקטעים
הפילוסופיים. פשוט... כמו כולם, אהבתי את מה שקראתי, והיה לי
חשוב להגיד. החורפית".  תשובתו לא איחרה לבוא: "אז בלי
פילוסופיה, ועם הרבה ארציות: את באה לכאן הרבה?"... "כן,
ואתה?"..."כן, ואת? סתם. ואת גם כותבת, או רק קוראת?". כאן
הסתבכתי קצת - להגיד לו שכן? הוא ישאל אם אני מפרסמת וגם ירצה
לקרוא, ואורי הזוהר יועם לאחר שיקרא את השירים הלא מדהימים
שלי. להגיד שלא? להסתבך עם עוד שקרים? אולי הוא יאבד עניין אם
יחשוב שאני לא בקטע של הכתיבה? בסוף עניתי לו: "כן, אני כותבת,
אבל אל תבקש לקרוא, אני מעדיפה בינתיים לשמור אותם קרוב ללב."
... "גם לי לקח זמן להיחשף. אני כותב כמעט שנה ורק לפני
חודשיים החלטתי לפרסם. דווקא בעצה של מישהי מהעבודה, מפתיע לא?
זה דורש אומץ, וגם מוכנות לקרוא ביקורות, אבל ברגע שעושים את
זה, ההרגשה מדהימה.  נ.ב. אני מוכן לעשות לך פיילוט אם את
רוצה". המישהי מהעבודה שהוא דיבר עליה זאת אני, לא ידעתי
שהשפעתי עליו, הייתי בטוחה שהוא חשב על נושא הפרסום לפני שאני
הצעתי אותו... "אתה יודע מה? אני אחשוב על זה, אני די מזדהה עם
הסיפור של האומץ, תן לי לחשוב על זה כמה שניות. חוץ מזה, אולי
לך קל יותר, אתה כותב ממש טוב. אני לא כל כך בטוחה לגבי הכתיבה
שלי.".... "מה דורש יותר אומץ מבחינתך? אני אסתכן ואשים בפנייך
בחירה לא קלה - להראות לי שירים שלך או... להיפגש איתי?"

שבועיים של התכתבויות והוא מציע לי להיפגש. אני מרגישה שאני
חייבת לבחור בין שתי האפשרויות.  אני מרגישה שאני צריכה להיחשף
באיזושהי צורה כדי להמשיך את זה, אחרת הוא מאבד עניין. ועכשיו
השאלה הגורלית - להיות או לא להיות? לא חשבתי על כל הדברים
כשהתחלתי עם זה. זה היה רק שעשוע, זה היה נסיון ליצור איתו קשר
ראשוני, אבל מה עכשיו?  

הערה קטנה -
זה לא גמור, יהיה המשך, אבל אני לא יודעת מהו, הוא עדיין לא
כתוב. חשבתי על כמה כיוונים, אבל - קשה! קשה!
בהתאם לתגובותיכם - אם תהינה תגובות ואם יהיה ביקוש - אמשיך.