כבר הרבה זמן אני רוצה לצרוח. לא לצעוק. לצרוח, להתעצבן, לעשות
משהו טפשי.
תמיד אמא למדה אותי לפתור את הבעיות שלי בדרכי נועם. ברוגע,
בשלווה, לא להילחץ ולאבד את העשתונות.

אני לא יודע מה גרם לזה. אולי זה השכר שלי מהעבודה בבורגר
שמגיע באיחור, וכשהוא מגיע זה גרושים. אולי זאת העובדה שאף אחד
לא מבין אותי. אולי בגלל שאין לי חברה, ואולי סתם בגלל שנמאס
לי מהכל.
בכל אופן, היום כשקיבלתי את הפרוטות מהעבודה התאכזבתי לגמרי,
כי הבנתי שהמחשב שכל כך רציתי, לא יבוא לי מזה.

אבא בדיוק קנה ספר על חוקי מרפי ורצה להקריא לי משהו שקשור בזה
שקיבלתי את השכר הזעום שלי באיחור. כשצעקתי עליו שאני לא רוצה,
הוא היה המום לגמרי, כי בדרך כלל אני בנאדם מאוד רגוע, ואמר
שהוא התכוון לתת לי אותו במתנה אבל עכשיו הוא לא יביא גם אם
אני אזחל על ארבע. עוד חוק מרפי.

יצאתי מהבית והתחלתי לרוץ, פשוט לרוץ. כמו פורסט גאמפ, רק שהוא
קיבל אוסקר ושינה חיים של אנשים. אני סתם דביל בעולם הגדול
והדפוק הזה.

חשבתי לאן אני ארוץ, ופתאום מצאתי סמטה צדדית. רצתי לאורך
הסמטה עד שראיתי שלט שמזהיר מפני כלבים נושכים ושאסורה הכניסה
להולכי רגל. חזרתי אחורה וניסיתי למצוא מקום אחר.

העיר הקטנה שאני גר בה פעם היתה מלאה בפרדסים, אבל כמו בכל
מקום, הקבלנים באו ועכשיו כל השכונה שלי היא אזור בניה. המשכתי
לרוץ עד שראיתי גבעה קטנה. שאריות מהמקום היפה שפעם היה פה.
רצתי במעלה הגבעה. היא היתה נורא תלולה והייתי צריך לאחוז
בעשבים שהיו שם.

לא ויתרתי עד שהגעתי למעלה, מתנשם ומתנשף, מטפס וקורע צמחים
מהמקום, מכנסי הג'ינס הקרועות מתחככות עם השיחים.

הגעתי לראש הגבעה. הייתי כל כך מותש ולקח לי איזה חמש דקות עד
שהנשימה שלי חזרה לקצב הרגיל שלה. בסוף הרמתי את העיניים.

ופתאום ראיתי. ראיתי כמה שהעיר הקטנה והמפגרת שלי יפה. שום דבר
לא הפריד ביני ובין הירח החצוי, ראיתי את הכוכבים הנוצצים
ופתאום ממש כעסתי על עצמי, איך לא ראיתי את הגבעה הזאת קודם.
מרחק ריצה מהבית שלי.

הורדתי קצת את המבט וראיתי את השכונה שלי, הפנסים נוצצים כמו
בלונדון, נורות הרחוב מאירות כמו גחליליות קטנות. הרגשתי כמו
אסטרונאוט שיוצא לירח ורואה את כדור הארץ מבחוץ, כל כך נפלא.

פתאום, כבר לא התחשק לי לצרוח. פתאום לא רציתי לעשות מעשה טפשי
כדי לפרוק את הכעס. פשוט עמדתי שם והתבוננתי בציור התלת מימדי
הכי יפה שראיתי בחיים, והרגשתי שכל צליל שאוציא יפגע בגבעה
ויעליב אותה. התמכרתי לשקט.

אחרי שהנשימה שלי חזרה לקצב סדיר הסתכלתי על השעון וראיתי שעוד
מעט שבע וחצי ואני צריך לאכול ארוחת ערב. רציתי לרדת מהגבעה
באותה דרך שבה עליתי, אבל אז נגלה לעיניי שביל עם ירידה מאוד
תלולה, שלא יכולתי לעבור אותה בלי לשבת על התחת ולהתגלש.

כשחזרתי למקום שהתחלתי ממנו, החלק שהחול מתחבר לכביש, ראיתי
פתאום שלדה של רכב נורא גדול. בהתחלה חשבתי שזו רכבת ואז ראיתי
את הגלגלים מהצד השני. אוטובוס. איך אוטובוס הגיע לפה?

ניקיתי את עצמי מהחול והאבנים שנדבקו ופתאום ראיתי תמרור על
הכביש. בגלל הסקרנות וגם בגלל שעוד יומיים אני ניגש לתאוריה
ראשונה, התקרבתי אל התמרור. ראיתי בנאדם שחור אוחז במעדר
שמחובר לו ליד וגורף את האספלט מהקרקע האדומה.

"זהירות, עבודות בדרך", דקלמתי.