וכשעצוב, אז אני כותב.
ומאוחר בלילה, אז אני נושם. שומע את הקולות, ומודע לעוצמה של
המערכת.
אם לא היית אומר לי, לא הייתי יודע. הייתי שרוי באשליה, מרחף
בשדות של חמניות.
הייתי מביט לשמיים ורואה את הכוכבים, ואת השקט ואת עצמי
לפעמים.
כשלבד לי, אני לא בוכה. אמרת לי שככה ארגיש לבד עוד יותר.
למרות שלא חשבתי שזה נכון, הפסקתי. אני לא מצליח לבכות יותר.
אני גם לא רוצה להיות לבד יותר.
שוב אוכל גלידה, סמים ותשדירים חינוכיים.
משעשע, לא? אני חושב שככה תראה את זה. תמיד אתה רואה את זה
בצורה הזו, עם החיוך הטיפשי שלך, שמעוקם קצת.
לפחות אתה מנסה לראות משהו.
עם הכתיבה, המוסיקה והספרים לא נותר הרבה לעשות.
רק לזכור לנשום. לזכור להיות.
לא לשכוח להיות מי שאני חושב שאני, ולא להפסיק.
לא חשבתי, שמי שאמר לי את זה, ישקר.
אז אתה לא כאן עכשיו. את זה כבר קלטתי. ואני מדבר לעצמי במקום
אליך. ואיתך.
וכשעצוב, אני כותב. מחפש את הקשר שמת בינינו.
מידי פעם אני נתקל במשהו שפירסמת, ואומר לעצמי- הי! זה עלי!
אבל יותר מזה- שום דבר. שום עיניין . שום רצון.
אני משאיר לך הודעות במשיבון , ואני מקווה שתשמע אותם מתישהו.
דווקא בגלל שהוא עובד למרות שניתקת אותו, אני חושב שהוא יצליח
להגיע אליך.
גם אם זה איזור ללא קליטה. גם אם זה שם ואני פה.
אני יודע שתזכור.
כמו שאני עדיין זוכר לנשום. אני לא חושב שאני אשכח שאני עושה
זאת אף פעם.