היה זה יום שמשי להפליא. שום ענן לא הציץ בשמיים, חיי היו כמו
העננים - נעים ושבים, שגרתיים כמו טיפות של מים.
תמיד הייתי יושבת ובוהה בהם, מתעטפת ברכות, מנסה לברוח מהכל
וכ"כ מקנאה בהם, על זה שהם זזים בשמיים ללא דאגות, מופיעים מתי
שרוצים ואין אחד שינחה או ידריך אותם, אך אני ההפך המוחלט מהם,
ממה שהייתי רוצה להיות, ממה שהם משדרים, כמותם לבכות בזמן
מוגדר בכל עונה ומזג אחר, להופיע מתי שאני רוצה, ולהתנהג איך
שארצה ולא איך שמצפים ממני.
אני אמנם ייצגתי עננים, אך כל השנה הייתי חורף, כל השנה הייתי
שחורה, כל השנה בכיתי, טפטפתי ותמיד כיסיתי את קרני השמש שניסו
בכל הכח לשנות את המצב.
אבל זהו, לא עוד, עכשיו אני כמותם, כמו העננים, הצטרפתי אליהם
למעלה, גם אני ברחתי... ואם תראו ענן בודד למעלה בלי אף אחד
לידו, מנסה לעצור את הדמעות ורחוק מהשמש - תדעו שזאת אני
(וכמוני יש עוד אלפי עננים בודדים שרק מחכים להשתחרר).

אז כנראה שבכל זאת היום השמשי להפליא התכסה שוב בענן אחד שחור
בשמיים.