הכותרת משכה את תשומת לבכם? אני משערת שכעת אתם מחויכים,
משוכנעים שאני הולכת לעבוד עליכם בעיניים,  אה? אז אולי תיתנו
לי קצת יותר קרדיט, בחייכם. הרי כל עיתונאי מתלמד, שומע בשיעור
הראשון שלו בתקשורת המונים  101,  ש"כלב נושך אדם," זה לא
News. אבל, "אדם נושך כלב", זה כבר סיפור אחר, נכון?

אז רק לידיעתכם, גם ידיעות על כלב שנשך אדם הופכות לפעמים
לחדשה מסעירה, אם תוצאת המפגש הובילה למותו של הקורבן.  כך
למשל הופיעה בשנה שעברה, ידיעה  בכל עיתוני העולם על כלב מגזע
"בול-מסטיף", שתקף אישה שיצאה לבלות אתו בפארק. הכלב לפת אותה
בצווארה, ולא הרפה עד שמתה בזרועותיו. עוד הוסיפה הידיעה לספר
לנו שהכלב נלכד בידי השוטרים שהרגוהו.

מה למדנו מכך? סתם כלב שנושך אדם, לא ידיעה. כלב נושך והורג
אדם - ידיעה חשובה, יופי. מעניין שאיש מהעיתונאים לא שאל את
עצמו מה תכננה האישה לעשות עם הכלב בפארק ועוד כלב של החבר
שלה...

ואני שמחפשת דווקא סיפורים ולא ידיעות עיתונאיות, כשראיתי בסי.
אן. אן,   את הכתבה על האישה שנשכה כלב, הרחתי מיד  שיש כאן
יותר מסיפור מעניין. הגעתי לטאלהאסי פלורידה, בשעות הבוקר.
מקווה שאצליח לשמוע ממקור ראשון מה בדיוק קרה.

אתם חושבים שהייתי שם לבד? הצחקתם אותי. כמוני חשבו עוד כמה
מאות עיתונאים שהתכנסו על  הדשא, נרגשים. האמת הופתעתי, אתם
לא? כולו אישה נשכה כלב, וכולם באים לראות את הגיבורה? אם
הייתה צעירה ויפה כמו מדונה, הייתי עוד איך  שהוא מבינה. אבל
ישישה בת 73 שעונה לשם המוזר   מרגרט  הארגרוב? טוב, זה סימן
שלא רק אני נפלתי על השכל. את הישישה לא ראיתי התריסים מוגפים,
הדלת נעולה. אז התחלתי לראיין עיתונאי צעיר שעמד לידי, נרגש לא
פחות ממני.
"מה קורה מאן?"
"מה לא שמעת?"
"לא, בחיי שלא, כרגע הגעתי."
העיתונאים שניצבו בסמוך הסתובבו, ומיד הוצבה מולי סוללת
מיקרופונים ורשמי קול. הגבוה שבחבורה פנה אלי עם המיקרופון
ענקי, צועק לצלם שלו, "צלם אותי, צלם אותי. "
הפרוז'קטור סינוור אותי, אך אני אמיצה וחייכנית, יישרתי את
החצאית הקצרה שלי, הזדקפתי וחייכתי למצלמה.

"הרשי לי לשאול אותך, מה דעתך על התביעה שהוגשה נגד האישה."
"איזו תביעה? על מה אתה מדבר,"
"אז את מודה שהאישה נשכה את הכלב?"
למה אתה שואל אותי אתה צריך לשאול את האישה."
הגבוה התנצל. "היא לא מוכנה לצאת מהבית."
"תן לי לנסות," אמרתי, ניגשתי לבית ונקשתי קלות בדלת.
"מי שם?" ענה לי קול דקיק ועצבני.
"זו אני חן מישראל."
"חן מישראל? מה את אומרת. הדלת נפתחה ויד קשישה משכה אותי
פנימה וטרקה את הדלת.
"מה את עושה כאן? למה באת, את לא רואה שאני בצרות?"
"כן, גב'  הארגרוב, שמעתי. בגלל זה באתי, חשבתי שאוכל לעזור לך
במשהו.
האישה המטופחת הביטה בי והחלה מייבבת קלות, מוחה את דמעותיה
במטפחת אף רקומה. "איש כבר לא יכול לעזור לי. אל תשאלי, אני
בצרות צרורות. לפתע הרימה את ראשה, כמו אותו כלב ציד שהריח את
טרפו. יש לך אולי סיגריה?"

כמובן שיש לי סיגריה וגם אני משתוקקת  לקצת עשן. כל הדרך לא
הצלחתי להדליק אפילו לא סיגריה אחת בגלל דעת הקהל העוינת. אז
שלפתי מהתיק שלי חפיסה, נתתי לה סיגריה, אני הדלקתי לי שתיים
בשביל לפצות את עצמי על ההפסד.

"לעשות לך משהו לשתות מיידלה? בואי שבי כאן בליבינג רום, מכאן
אפשר לראות מה קורה בחוץ.
"זה יהיה רעיון נהדר.  אשמח לקבל כוס קפה. אבל למה שלא נשב
במרפסת.
"השתגעת? העיתונאים בכל מקום, מוטב שנשאר בבית."
"ולמה אינך יוצאת החוצה ומספרת להם בדיוק מה קרה?"
"העורך דין שלי אסר עלי לדבר עם העיתונאים."
"עורך  דין?  בשביל מה את צריכה עורך דין  הרי  מגיע לך מדליה
על שהצלחת להציל את הכלב שלך."
"את אולי חושבת ככה, אבל העורך דין שלי אמר לי שה  ASPCA
עומדים להגיש נגדי תביעה בסך של 100 אלף  דולר על שנשכתי את
הכלב, ולכן המליץ להימנע מעיתונאים, בשלב זה."
"שיט," אני אומרת. "מה זה ASPCA?  
"אה,  ה - ASPCA   זהו אחד הארגונים היותר פופולריים כאן -
American Society for the Prevention of Cruelty to Animals ,
אפילו יותר חזק מהאגודות והארגונים הפועלים כאן נגד הפלות."

"אבל למה? אני עדיין לא מבינה כלום.  מישהו שם השתגע, זה בטוח.
אולי תספרי לי מה קרה בדיוק? אני פשוט לא מבינה מה הם לכל
הרוחות יכולים לרצות ממך..."

"תראי," אומרת גב' הארגרוב, "מאז שבעלי נפטר לפני שנתיים, היה
לי מאוד קשה. אז לוסיה, זו החברה שלי, החליטה כבר מזמן שאני
צריכה תחליף שיחמם לי את הלילות, ולמרות שלא רציתי, לא ויתרה
לי והביאה לי לפני כמה חודשים את אלקס, הוא קטן כזה  וחמוד, את
יודעת טרייר כזה. כל כך דומה לבעל שלי,  ינוח בשלום על משכבו,
שקראתי לו גם כן אלכס, גם כי קשה לי ללמוד שמות חדשים. ומאז כל
ערב, בשעה תשע בערב יצאנו לטייל בשכונה.

לפני כמה ימים, כבר שכחתי מתי, יצאנו אני ואלכס שלי והוא נעמד
לעשות פיפי על העמוד ופתאום, אל תשאלי. משום מקום הגיח כלב
מפחיד  את יודעת פיטבול. בתחילה רק הסתכל עלי ועל אלכס ואחר כך
בלי שום סיבה התנפל על אלכס תקע את שיניו בצווארו ולא רצה
להרפות.  ניסיתי לשחרר את הלסתות שלו, וצעקתי, אבל לא עזר לי
כלום. אז ירדתי על ברכי ותקעתי את שיניי בצוואר של הפיטבול.
הוא בטח לא ציפה לדבר כזה מזקנה שכמוני,  ואז עזב את אלכס שלי
ותקע את שיניו בזרועי. אז ראיתי שאין לי ברירה אז נשכתי אותו
שוב בצווארו. בדיוק באותו דקה הגיע מר בלומנטל, השכן שלי שחזר
בדיוק מהמגרש עם מקל ביסבול והוא כבר הראה לפיטבול. הכלב
המגעיל הזה ברח זנבו בין רגליו. מר בלומנטל  גם לקח אותנו לבית
החולים ושם תפרו לי את היד ולאלכס את הצוואר.

"כל הכבוד," אני מגיבה ומדליקה עוד סיגריה. "את אישה מאוד
אמיצה. רק עכשיו לא מבינה רק מה רוצים ממך."

"אה, גב' הארגרוב מחייכת, "את רואה, מאז הטראומה אלכס שלי לא
ישן כל כך טוב. נבהל מכל רעש, אבל גם הפיטבול הזה ירד מהפסים.
עצבני, מפחד מבני אדם, במיוחד מקשישים. לדעתי הוא סובל עדיין
משוק. יומיים אחרי המקרה פרצו לדירה שלו גנבים שרוקנו את כל
הבית, ופיט רק עמד שם, כולו רועד. מרוב פחד אפילו השתין על
השטיח  הפרסי של הבעלים שלו."

"מניין לך כל המידע הזה על  פיט?" אני שואלת בסקרנות. "זה
הופיע בכתב התביעה של ה   ASPCA?"
"לא," עכשיו מתפשט חיוך רחב על פניה של גב' הארגרוב. "מר
גרוסמן סיפר לי."
"ומי זה מר גרוסמן?" אני מעיזה ושואלת.
"מר גרוסמן הוא הבעלים של פיט. את יודעת איך זה, הרגיש לא כל
כך נוח אחרי התקיפה. אז בא לבקר אותי בבית החולים, עם זר פרחים
ענקי. הביא גם עצם מפלסטיק לאלכס שלי, והתחלנו לדבר. ואחר כך
כשהייתי צריכה להשתחרר מבית החולים, התנדב לקחת אותי הביתה.
דווקא גבר מאוד נחמד, את יודעת אלמן..."

עכשיו אני עוד יותר מבולבלת. "אם מר גרוסמן לא רוצה להגיש
תלונה נגדך על התאכזרות כלפי בעלי חיים. למה את כל כך דואגת?"
"אוי מיידלה," אומרת לי גב' הארגרוב, "את לא מבינה כלום. הם
ה-ASPCA  עומדים להגיש תביעה נגד שנינו. נגדי על כי נשכתי את
פיט ונגד מר גרוסמן על שהרביץ לפיט אחרי המקרה..."

אתם מבינים את זה? אני אומרת לגב' הארגרוב תודה על המידע
שסיפקה לי ועומדת לצאת בחזרה אל העיתונאים הרבים הצובאים עדיין
על הדשא הרחב, כשאני מזהה קבוצות חדשות מתגודדות על הדשא, ועל
הכביש ממול הבית.
"ומה זה," אני שואלת בחצי פה את גב' הארגרוב?
"אה," אומרת גב' הארגרוב, "אלה מהאגודה הלוחמת להחזרת הנשק
לאזרחים. הם טוענים שאם היה לי נשק הייתי יכולה להגן על עצמי
ועל כלבי."

אני שוב מציצה החוצה. בצד אחד  של הכביש עומדים אנשים עם שלטים
של  Gun Control Group) ,GCG). ממולם עומדת קבוצה אחרת עם
שלטים  של ה- NRA שאלה ראשי התיבות של  ה- National Rifle
Association. שתי הקבוצות עם שלטים. אלה צועקים "להגביל את
הנשק ברחובות.. להגביל..." אלה צועקים "נשק לכל", ועוד מעט
תפרוץ כאן מלחמה קטנה.

בעזרתה של גב' הארגרוב אני מצליחה להתחמק דרך הדלת האחורית.
הלוואי והיה לי משהו מנחם להגיד לגב' הארגרוב. להזמין אותה
להצטרף אלי ממש לא יעיל, אבל לפחות דבר אחד  משמח אותי - לא
משעמם לה.
ואולי אני טועה?