הנה היא רצה! עוצרת. לוקחת נשימה ארוכה. הנה היא רצה! עוצרת.
לוקחת נשימה ארוכה. הנה היא מדברת אתך! עוצרת. לוקחת נשימה
ארוכה. הנה היא בוגדת! עוצרת. לוקחת נשימה ארוכה. הנה היא! נו
אז למה אכפת לי? אכפת לך אכפת לך תאמין לי אכפת לך. לא לא ממש
אכפת לי. תסתום תפה! אתה לא מבין שאכפת לך ממנה? עובדה הנה אתה
כותב. נו אז מה? זה סתם כי משעמם וחם בחוץ רצח אז עדיף לשבת
ליד המזגן. אויי נו באמת תעשה לנו טובה. אנחנו יודעים. מה אתם
יודעים? אנחנו יודעים! מה? אנחנו יודעים על מה אתה הולך לכתוב!

נו אז תגידו לי כבר! לא רוצים ולא רוצים! אוי נו מספיק להתנהג
כמו בגנון. מי מתנהג כמו בגנון? אנחנו רק אומרים לך שתזהר!
להזהר? ממה להזהר? מהדברים האלה שמתרוצצים לך בראש! איזה
דברים? כל המחשבות השטניות האלו! אנחנו יודעים בדיוק מה אתה
מתכנן! אתם לא יודעים כלום! תעזבו אותי! תעזבו אותי כבר!
משוגעים!

תכירו אלו ק'וזי וג'ימי. שני המלאכים הקטנים שמגיעים לחדר שלי
פעם בכמה זמן. הם אומרים שמשעמם שם למעלה, אז הם מדי פעם באים
לבקר. הם נראים כמו בני אדם לכל דבר, רק שהם ממש נמוכים. אין
להם כנפיים, הם לובשים חולצות של נייק ושמים ג'ל בשיער. והם...
מלאכים. הם טיפה אוהבים לשגע אותי.
"תגיד משולם למה אתה אף פעם לא בא לבקר אותנו בשמיים? יש פול
כוסיות פול אלכוהול". ככה הם. כל היום מציעים לי לבוא לבקר
בשמיים. מה יש שם בכלל למעלה? אף אחד לא יודע. "יאללה בוא
משולם!" "רגע אבל... איך אני בכלל מגיע לשמיים?? "נראה מה הם
יענו. "אל תדאג פשוט תחזיק בנו חזק ואנחנו נדאג לשאר".
אוקיי... רגע... אבל לשמיים צריך לקחת משהו בכלל?

הרגשתי כמו במערבולת וכל מיני דקירות קטנות כאלה ברגליים.
"ברוכים הבאים לשמיים! העיר העל טבעית הראשונה!" צעק איזה איש
שכמו קוז'י וג'ימי נראה בנאדם לכל דבר אבל הוא היה ממש קטן.
רגע אחד... מה הולך פה? הוא יותר גבוה ממני...איך זה יכול
להיות! "משולם כשאתה מגיע לשמיים אתה נהייה קטן באיזה 90 אחוז.
כאן בשמיים כולם קטנים ורק גרגורי גדול מכולם. "מי זה
גרגורי?". הם הסתכלו עליי שנייה. קצת היו בשוק. "נו אלוהים..."
אוקיי שיעור ראשון כשמגיעים לשמיים, השם הפרטי של אלוהים הוא
גרגורי.

שנייה אחת אבל אני לא מאמין באלוהים אז מה עושים? איך אני יספר
ל-2 המלאכים המצחיקים האלו למרות שאני יהודי לא ממש אכפת לי
מהמושג או יותר נכון מהדבר הזה שנקרא אלוהים.
"משולם זה בסדר אנחנו יודעים שאתה לא מאמין באלוהים, אנחנו
יודעים על כל המחשבות שלך שכחת? " אמר לי ג'ימי. וואלה נכון.
שכחתי לגמרי. "טוב אז תגידו, מה יש פה בעיר העל טבעית
הראשונה?" שאלתי אותם. "רוצה לדעת תאמת?"
"נו אז למה נראה לכם אני שואל".
"אוקיי... אז כאן כעקרון אין כלום. ישנו רק אלוהים. הכל סובב
סביבו."
"אז מה בעצם אני עושה פה?" אמרתי להם טיפה עצבני.
"אנחנו מביאים לפה את כל מי שלא מאמין באלוהים, המטרה שלנו היא
לגרום לך להאמין באלוהים! ".
"ואיך בדיוק אתם מתכוונים לעשות את זה?" התחכמתי איתם.
"אנחנו נפגיש אותך איתו!" אמר לי קוז'י וחייך.

אני! משולם קוזשווילי מתל אביב או יותר נכון מיפו הולך לפגוש
את אלוהים. הידד לי. מה אומרים לאלוהים כשפוגשים אותו? וואי אם
אני באמת הולך לפגוש את אלוהים אני חייב לשאול אותו כל מיני
שאלות...! כמו נגיד "אפשר לקרוא לך אדוני?" או "בינינו, רחב
באמת הייתה הזונה הראשונה?" בכלל, אני מנסה לדמיין איך אלוהים
נראה ולא ממש מצליח. תמיד דמיינתי אותו בלבוש לבן כזה וזקן עבה
במיוחד קול בס גדול ונוכחות מפחידה. ככה כאמור אני רק מדמיין.

"משולם תפסיק לחשוב שאלוהים לובש בגדים לבנים, הוא בכלל הולך
עם חולצות של בוב מארלי" צחקו עליי קוז'י וג'ימי בציניות. איך
אני מקנא בהם שהם יכולים לקרוא מחשבות.

"עכשיו תקשיב משולם, אתה מדבר אליו בכבוד, אתה לא מפריע באמצע
משפט ובטח שלא מתקרב אליו, תן לו ריספיקט כמו שאומרים". אמר לי
ג'ימי ונתן לי הוראה ללכת בשביל האדום הזה ואני כבר אפגוש את
אלוהים לבד. אז התחלתי ללכת בשביל האדום וקיפצתי לי וזמזמתי לי
"אריות דוברים ונמרים... או מיי!" סטייל איש הפח. עד שפתאום
ראיתי שיח ירוק. אם תשאלו אותי זה לא נראה לי כמו שיח אלוהי
אלא בכלל שיח מריחואנה.

"משולם קוזשווילי, בן 16 בתול אבא גרוזיני פועל בניין ואמא
רומנייה עובדת בנק, נכשל במתמטיקה במבחן האחרון, אני מבינה
שקוז'י וג'ימי הביאו אותך לפה כדי שתאמין בי! נו אז אתה מאמין
בי עכשיו?" אמר הקול מאחורי השיח.
"אני יאמין יותר אם אני אראה אותך אלוהים... כלומר גרגורי...
דרך אגב אפשר לקרוא לך גרגורי?" אמרתי בחוצפה חיובית.
ואז פתאום כאילו אני בחלום (אולי זה באמת חלום?) זה קרה.
מאחורי השיח יצא אלוהים.

"מה נשמע משולם?" אמרה לי אישה בלונדינית (!) עם שיער מתולתל
ועיניים ירוקות בהירות, נראית ככה בגיל ה-22, והיא הייתה
כוסית. כלומר אלוהים כוסית. "אההההההה... אלוהים??? גרגורי??
אלוהים זה אישה? כלומר, אתה אישה? יותר נכון,
את אישה? את אישה!!" אמרתי לאלוהים בהתלהבות משוגעת כשאני
עדיין מנסה לעכל מה הולך פה.

"למה אתה כל כך מופתע?" היא ענתה לי. "כי... כי אלוהים היא
אישה! ועוד בלונדינית!" "שמע, לא כולם מושלמים, לא נורא העיקר
שעכשיו אתה מאמין בי?" אמרה לי אלוהים בזמן שאני לא מפסיק
לבחון אותה מכל הכיוונים. איך זה יכול להיות בכלל אני עדיין
מנסה
להבין. אלוהים הוא אישה. א-י-ש-ה.
"כן כן... רגע אז איך השם שלך זה גרגורי?" שאלתי וחיכיתי
לתשובה. "השם המקורי שלי זה בכלל מיכל אבל שיניתי אותו לגרגורי
שלא יעלו עליי מיד אחרי שדוד הרג את גולית.
"מאגניב... אפשר חתימה?" אמרתי. לבקש מאלוהים חתימה, ממש חלום
ילדות שהתגשם. "בכיף משולם, אהה דרך אגב אתה מאומץ". תודה רבה
על המידע מיכל...יופי אני מאומץ, עכשיו זה מביא לי הסבר הגיוני
לזה שאני שחום. "אוקיי מיכל... אני לא רוצה לחזור לכיתה שלי
בלי הוכחה שפגשתי את אלוהים...והחתימה זה לא מספיק... אפשר
לזיין אותך?" חחח כמה שזה יישמע מצחיק או דבילי במילים האלו
אמרתי את זה לאלוהים. תחשבו על זה רגע, לאבד ת'בתולין עם
אלוהים! אפילו רפי גינת לא יעזור פה.

"סבבה... היא ענתה". וזהו, אחרי זה כבר לא זכרתי כלום מהלילה
עם אלוהים. קצת מוזר, אבל זכרתי רק כשהתעוררתי במיטה כמו
בסרטים האמריקנים האלו ביום שלמחרת כשלידי נמצאת הכוסית. רק
שהפעם הכוסית לא הייתה לידי, אלא פתק בצבע ורוד שבו היה כתוב
"משולם, יש לי היום הרבה עבודה נתראה כבר בהזדמנות, דרך אגב
צחקתי בקטע של 'אתה מאומץ', אהה ואם תשים לב תראה שאתה כבר לא
בשמיים אלא במיטה שלך, מיכל." שיט אני לא מאומץ, אבל למי אכפת!
כי... זיינתי את אלוהים!! איזה כיף מצד אחד אבל גם מוזר מצד
שני לאמר את זה.

כמובן שלא יכולתי להתאפק והכנתי שלט מאגניב שבו היה כתוב
"זיינתי את אלוהים ואתם לא" ותליתי על החולצה שלי והלכתי ככה
לביצפר. חודש שלם הסתובבתי עם השלט הזה עד שיום אחד חשתי
בכאבים מוזרים. הסתכלתי במראה וקלטתי סימן אדום על הצוואר.
הורדתי מייד ת'חולצה וכן החזה שלי וגם בגב סימנים אדומים
וכחולים מוזרים בעור שלי מחוספסים מאוד וכואבים.
"אמא! מהר... בואי תראי אני חייב ללכת לרופא". הלכנו לרופא שגר
רבע שעה נסיעה מאתנו דוקטור ברקוביץ'. יכולתי להשבע שדוקטור
ברקוביץ' נראה כמו המלאך קוז'י.

"אמור לי נא בני, האם עסקת לאחרונה בפעילות מינית?" אמר לי
דוקטור ברקוביץ'. אמא שלי באותו רגע התחילה להתפקע מצחוק. "למה
אתה שואל..." עניתי בחשדנות. "כי אם הסימנים האלו זה מה שאני
חושב שזה, אז יש לך איידס". באותו רגע אמא שלי כבר הפסיקה
לצחוק ואני התחלתי לבכות. "אבל כמובן, שזה לא בטוח במאת
האחוזים ולכן נצטרך לעשות לך בדיקה". עשה לי בדיקה דוקטור
ברקוביץ' ושלח אותי הביתה.

כעבור זמן מה שעבר בעצבנות איטיות וצעקות עם האבא הגרוזיני שלי
הגיעו התוצאות. יש לי איידס. כמובן שלא צריך לנחש יותר מדי איך
זכיתי בכבוד הזה. "משולם! אנחנו מקווים שלפחות עכשיו תאמין
באלוהים". קוז'י וג'ימי הגיעו. כמובן. "אני לא מבין, למה אתם
שמחים כל כך? זה שלא האמנתי באלוהים לא אומר שמגיע לי
עונש..."
אמרתי להם. "אולי... אבל אנחנו לא ממש קובעים אלא גרגורי
בעצמו". ואז הם נעלמו. זה היה הביקור הכי קצר שלהם אי פעם,
דווקא הפעם רציתי שהם יישארו, רציתי לבקש מהם לפגוש את מיכל,
גרגורי בשבילם כדי לדבר איתה, אבל הם ברחו לי. מאותו רגע
החלטתי שאני מאמין באלוהים. ואכן אולי זה עזר. כי השנים עברו
ואני עדיין נחשב כ'נשא איידס' ולא כחולה. מה שבטוח, פעם אחרונה
שאני מזדיין עם בלונדינית שיש לה עיניים ירוקות, ולא בגלל שאני
עצבני. בגלל שעכשיו בשלט שתלוי לי על החולצה כתוב-
"זיינתי את אלוהים וקיבלתי איידס".