יום שטוף שמש, נביאה יוצאת מן המרכבה, נביאה פותחת חלון, רואה
את העולם.
נביאה עדיין עם וילונות, המרכבה עדיין דוהרת, נביאה מנסה להסית
הוילונות, המרכבה נעצרת.

נביאה מתחילה להתהלך במורד השביל מן המרכבה, נביאה מגלה את כף
רגלה-בראשונה.
נביאה מסתכלת סביב, מגלה את יופיו של העולם, נביאה מתחילה לקבל
צורת אדם.

נביאה רואה דברים, דברים שלא נראו-לה-מעולם, נביאה חשה כעת את
מה שצריך העולם.
נביאה פוגשת נשמות, נשמות שהשתרשו לכאן, היא לא מבינה
איך-הן-מתפקדות, כשאר בני אדם.

נביאה מתחילה להבין-שגם היא כעת בין כולם, נביאה כבר לא מבינה,
איך תחזור מכאן עד לשם.
נביאה מסתובבת לאחור, אך ראשה נעצר עם הזמן, מדריכים-מראים לה
פנים, מה יפים הם גליי הים.

נביאה מהססת קמעא-האין הים הוא קר?!,
נביאה מנבא את דרכה - כל זה יציק לה מחר.


מכניסה היא רגל לים, פותחת אפה לריחו,
רואה את הצבעים אל-על, הצבעים מזכירים לה דמותו.

מנסה-מתאמצת עוד קצת, אך את דמותו לא מצליחה לראות,
חושבת איך זה הדבר?! אך המים נסוגים לאחור.

מסתכלת היא על עצמה-מביטה בבואתה על הים,
אך כל גופה כבר רטוב- והיא כנביאה- לא תשוב..