הבטתי מטה.
ראיתי אותה עומדת מתחתי, כנד עיני. מביטה מעלה. אלי.
רציתי להמשיך מעלה, לעלות לפסגה, אך האבנים הקשו עלי מאוד. היה
לי קשה להמשיך בדרך מבלי להזכר במבט הנוגה, הנוגע, העצוב כל כך
שבעיניה. אך היה משהו, בעיניים שלה... משהו מנחם, מרגיע. משהו
שגרם לי להסתכל במורד המדרון שוב ושוב.
הגעתי לפסגה. היה כבר חשוך, והאוויר היה דל. בקושי הצלחתי
להחדיר אוויר לריאותי. הדלקתי לעצמי מדורה, כדי לשפר מעט את
מצבי, כדי להשאיר את עצמי עדיין בחיים, אך כעבור זמן-מה העצים
התכלו תחת האש המלאכותית שהבערתי לעצמי, והשאירו אותי שם
למעלה. בלעדיה.
הייתי מוכרח לרדת. חיי הם לא חיים בלעדיה.
ככל שירדתי מטה, ככל שירדתי במדרון המפותל והמסולע המוביל
בדרכו אליה, האור הפציע והשמש זרחה יותר ויותר - עיני כבר היו
מסונוורות מקרניה הסוחפות שלה. ניסיתי לפשפש מעט בין סלעים. אך
לא ראיתיה. לא ראיתי אותה עומדת מולי. עיניה כבר לא הסתכלו אלי
וגופה הקורן לא היה עוד קרוב אלי.
מוזר.
באותו רגע ממש, השמש שקעה מוקדם מהרגיל.