"לילד שלכם יש מאניה דיפרסיה".
שתיקה.
ירון שותק.
אני בוכה.
הרופא ממשיך לדבר. אני לא כל כך שומעת מה הוא אומר. מבין
הדמעות אני מצליחה לשמוע קרעי מלים, קרעי משפטים: "אופייני
לצעירים עד גיל שלושים", "אפשר לטפל" ו"ליתיום". כשהוא מגיע
למילה "תורשתי" אני מרגישה את המבטים של ירון קורעים אותי
לגזרים. הוא לא מביט בי, אבל אני מרגישה את הליכסון של
העיניים, את הכידון הקר של עיניו הכחולות.
ירון מאשים אותי.
ואני מאשימה את עצמי שבמקום לחשוב על עומר, על הבן שלנו, אני
חושבת על עצמי.

תן לזה לעוף. שחרר. שחרר. ציורים של ילדים חסרי פנים. ילדים
מיותמי חיוך. הם משפחה. לילדה יש ילדה בבטן. עגולה. כחול.
אדום. צהוב. הרבה צהוב. צייר עד שאצבעותיך ידממו. אתה לא כאן.
אתה במקום אחר. אתה עף.

היינו בני שש עשרה כשהכרנו. לפעמים נדמה לי שהכרתי אותו כל
חיי. בתיכון בו למדנו הוא היה במגמה הספרותית ואני הייתי
בריאלית. עומר אומר שזה צריך היה להיות הפוך "כי אמא יודעת
לספר סיפורים ואבא תמיד מחושב כזה". אולי מחושב מדי.
ביום הולדתי העשרים ואחת עומר נולד. הוא דומה לי. עיניים
גדולות ועצובות, נתונים במסגרת של שיער שחור בצבע פחם. את הפה
הוא קיבל מאבא שלו, שפתיים עבות ובשרניות, מצויירות.
"הוא ילד מאד אקטיבי" אמרה לי הגננת כשהיה בן ארבע. הוא גדל
להיות גבר צעיר ואקטיבי. היום אני מבינה שאולי אקטיבי מדי. היו
לו רעיונות גדולים. במשך שלושה חודשים הוא יכול היה לשבת משך
כל הלילה ולפרק את מיטב המכשירים החשמליים שבבית, רק כדי
להרכיב מהם מכונה חדשה שאיש לא הבין מה היא עושה או מה היא
אמורה לעשות. ירון היה קצת מודאג. אני אמרתי שהוא יצירתי.
בהתקפי הבכי שלו ירון היה מאד מודאג. אני אמרתי שהוא רגיש.
בהתקף האחרון הוא גם ניסה לחתוך את עצמו.

"על הרצפה" קודח לך בראש. מזמזם את עצמו בתוך הראש שלך.
קדחתני. אתה על הרצפה. הגוף שלך על הרצפה. הגוף שלך מת. אתה לא
מכיר אותו. והנה אתה עף.

"לילד שלכם יש מאניה דיפרסיה". אני שומעת את המשפט הזה בתוכי
שוב ושוב. עומר, הבן שלנו, האפרוח שלי, חולה. כל כך חולה. ירון
מימיני בוחן את הציפורניים של עצמו בשתיקה. הוא תמיד עושה את
זה כשהוא לא יודע מה לומר.

שמישהו יבוא כבר לנקות כאן. מה זה? זה אני? זה השאריות שלי.
קיא ושתן. שילכו כולם. שתבוא זאת עם הדלי והסמרטוט. שמישהו
יבוא כבר לנקות! אתם שומעים אותי?! הגוף שלי התפזר. אמא. אמא
בואי.

גם בבית הוא ממשיך לשתוק. אני חשה בבשרי מה זו שתיקה רועמת.
אני יודעת יפה-יפה על מה הוא חושב. על סבתא שלי. הוא לא הכיר
אותה, אבל הוא שמע את הסיפורים. גם היא היתה חולה. במשפחה שלי
לא מדברים על זה. אם השם שלה עולה בשיחה אז אומרים שהיא היתה
"סוערת". "סוערת", גם כן ביטוי. ירון ואני יודעים טוב מאד
של"סוערת" הזה יש שם במונחים רפואיים.

אמא יפה שלי. כמה צבעים יש לך על החולצה. איזה יופי. זאת לא
אמא. זה מהטלוויזיה כל הצבעים. זה מהפרסומות. איפה אמא שלי?
אני רוצה לאמא. הטלוויזיה מדברת אלי. עשו עלי תכנית. תכף ייצא
יגאל שילון עם הסיגר ויחייך ואני אהיה מפורסם. אני מלך העולם.
יש לי כתר. אני מלך ואני שולט על כולם. גם על זאת מהטלוויזיה
עם כל הצבעים. כולם סרים למרותי. אני מעל כולם. אני למעלה. אני
עף.

הכל צריך להשתנות עכשיו. אני אצטרך לעזוב את העבודה. אתה מבין
יורם, אני צריכה לעזוב. מסיבות אישיות. לא, זה לא נשמע טוב.
הוא ירצה לדעת למה. מה זה סיבות אישיות. ליאורה אם יש איזו
בעיה אנחנו נעזור לך. את כמו משפחה בשבילנו. עשר שנים את עובדת
כאן. לא יורם, זה בסדר, באמת, אני אסתדר. אני רק צריכה קצת
זמן. רק אלוהים יודע כמה זמן. רק אלוהים יודע.

סכין מפלסטיק. איך אני אמור לאכול עם סכין מפלסטיק? אני אבקש
סכין אמיתית. אני צריך סכין אמיתית. זה מפלסטיק. אני לא יכול
לאכול עם סכין מפלסטיק. אמא, תגידי להם שיביאו לי סכין
אמיתית.

ירון נעמד פתאום. הדקות נוקפות והוא נשאר על עומדו. בתנועה חדה
הוא לוקח את המפתחות של המכונית. באוויר מתח שאפשר לחתוך
בסכין. הוא לא מביט בי. הוא ניגש אל הדלת ופותח אותה. רוח של
חורף פורצת פנימה. קר לי. בלב. קר.
הדלת נטרקת.

קר לי.

בגיל שבע עשרה נפרדנו לשבועיים. במשך שבועיים לא יכלתי להפסיק
לבכות. אני זוכרת את היום שבו הוא התקשר. זה היה בערב יום שבת.
הוא נשמע מבולבל. עצוב. הוא ביקש לצטט לי חלק מ"משירי הבן
האובד" של לאה גולדברג.

שבעתים מעלתי המעל,
שבעתים חללתי השם,
ועדים השמים ממעל,
כי תמיד הייתי אשם.

וסלחתי.

איפה אבא שלי? אמא באה כל יום. אפילו מיכל היתה פה פעם אחת.
עישנה סיגריה והלכה. בכלל אסור לעשן פה, אבל הבטחתי לה לא
לגלות. אני יודע לשמור סוד. אני ילד טוב. אז למה אבא שלי לא
בא?

בוא חבק אותי עכשיו, ילד שלי. אני שלך. אני רק שלך. בוא שים
את ראשך על כתפי. ככה, בתוכי. אף אחד לא ייקח אותך ממני. גם
בין כולם אתה הילד שלי, המלך שלי. אתה הכי מיוחד בעולם. אמא
אוהבת אותך בלי תנאים. אף אחד לא יעשה לך רע יותר. אף פעם. אתה
ואני לעולם.

לעולם לא יסלח אביך,
לא סליחות הוא אגר בלב.
קומה, בני, וקבל מאביך
את ברכת חרונו האוהב