כבר עברה שנה בערך, אם  זכור לי נכון, מהיום, יומיים, שלושה,
שבאמת רציתי לקבור את עצמי באדמה, ולא מבושה אלא מילולית
לקבור; לחתום בדם לקבור.
וחשבתי שדי, שזה היה משבר שעבר
חשבתי שכל הרע הזה נגמר
בגללו.
הנחתי, בתמימות שכזו, שזה יימשך לנצח, ואם לא לנצח אז לשנתיים,
שלוש, ארבע השנים הקרובות.
והכל באמת היה נהדר - לראות אותו, לנשק את השפתיים המתוקות
שלו, הרטט שעבר בי רק מלשמוע את קולו, והאהבה שלנו. חשבתי שהיא
הדבר הכי חזק ויציב בעולם, וששום דבר לא יפריד בינינו.
בלי ספק, בגלל כל זה
התשוקה שלי לכאב חלפה, גם הרצון למות.
הוא עזר לי להתגבר על הכל.
מעניין.. שהאהבה היא התרופה לכל המחלות, ובעצם המחלה שיכולה
למוטט אותך הכי מהר.
ועכשיו, ברגעים אלו ממש, כשזה הסוף, או יותר נכון, הסוף
להדחקה, זה נגמר.
וזה לא יחזור.
וברגע הזה התחושה היא בדיוק כמו בהרפיה; אתה עוצם את העיניים,
ומתחיל לחוש עיקצוצים בקצות האצבעות, כפות הרגליים, הירכיים,
בטן, החזה ושם בדיוק - בלב - זה נעצר. כולך רדום ומשותק, אבל
הדם זורם בתוך גופך בלהט. ויותר מכל -
כלום, אבל כלום לא חשוב.
זה הרגע שהבנתי, שהחלטתי לקחת הסכין של הגילוח, מהמגרה, פה
קרוב, לפרק אותו, לקחת את הלהב החד, לחוש בעיקצוץ הזה, בדם
הזורם מחוץ לגופי
ולמות.
וכלום, כבר כלום לא חשוב.
בגללו.