[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מאמינה בתמימות
/
שליש משלם

הייתי  אז שבועיים לפני סיום קורס הקצינים. פעם אחרונה שפגשתי
את עידו הייתה יום אחרי שקיבלתי סיכת מ"מ. התגעגעתי אליו. מאז
ערן, הפכנו לנו להרגל להפגש כל סופ"ש ששוחררנו. לשנינו הייתה
אבן כבדה בלב, והעובדה שערן כבר לא יצטרף אלינו... קרעה אותנו.
שנינו חשנו היטב את המחסור בערן בחיים שלנו. הקשר שלנו הפך
למוזר יותר ויותר. אהבנו אחד את השני בצורה מטורפת, ניסינו
להשלים אחד בעזרת השני את החור שנוצר כשערן הלך, אבל זה רק הפך
את הקשר למוזר יותר, תלותי יותר, ורגיש יותר. עידו ידע הכל
עליי. אהבתי את עידו כמו שאהבתי אותו ואת ערן ביחד, אבל עידו
מעולם לא הצליח למלא את החלל... ערן נשאר לנצח פצע מדמם בלב.
שבועיים לפני סיום קורס קצינים. השבת השלישית שיצאתי באותו
חודש.  נפגשתי עם עידו, כרגיל. הוא התנהג מוזר, אבל כבר
התרגלתי למוזרות הזאת שצצה בו מאז שערן...
נפגשנו באותו יום בפאב הקבוע שלנו. סיכמנו שאני נוהגת, ככה שלא
הרשתי לעצמי לשתות הרבה. עידו שתה המון- האמת שלפני שערן הלך,
עידו בקושי שתה, דווקא ערן הייה ידוע במשיכה שלו לאלכוהול, אבל
עכשיו, עידו הרגיש צורך לכסות על מכסת המשקאות שנהג ערן לשתות
כשהיינו באים לשם. נהגתי חזרה, כשעידו חצי- שתוי... הוא אמר
הרבה דברים. אחד מהם הייה, שהוא לא יכול יותר, שערן פשוט חסר
לו, ושהוא לא מסוגל יותר לחיות בלעדיו. עידו אמר שהוא מרגיש
אשם- שזה הוא שהייה צריך למות, כי לערן פשוט יש עוד כ"כ הרבה
דברים להספיק.  הגענו אליו הבייתה ועלינו לחדר שלו... הוא
הוציא מכתב ונתן לי אותו "למקרה שתרגישי צורך", חיבק אותי,
ואמר שהוא מצטער. חזרתי הבייתה.
מסיבות לא ברורות לא הצלחתי להרדם במשך כל הלילה,  משהו הציק
לי. יום למחרת ניסיתי להשיג את עידו בפלאפון מהבוקר. הבנתי
שמשהו לא בסדר... ניסיתי להתקשר הבייתה אבל אף אחד לא ענה.
קיפלתי את הבגדים, ומהג'ינס שלי נפל הפתק ההוא "למקרה שתרגישי
צורך..." הרגשתי צורך.
פתחתי את הפתק, והרגשתי איך אני מתפרקת. לאט לאט קראתי את
המלים שהיו כתובות בכתב המוכר כל כך, הקרוב כל- כך... "רעותי,
יפה שלי... לא, את לא היפה שלי, את היפה שלנו... שלי ושל ערן.
רעות. אני מקווה שאת יודעת כמה אני אוהב אותך, ואת יודעת שגם
ערן אהב אותך. ואת יודעת, את יודעת כמה ערן הייה חלק ממני...
מאיתנו. רעות- אני מקווה שתביני אותי, ולא תשנאי אותי במשך כל
החיים שלך. אבל הוא חסר לי, רעות. אני לא מסוגל להמשיך בלעדיו.
פשוט לא יכול. אני קם כל בוקר עם מחשבות עליו, אני לא מסוגל
לתפקד. החיים שלי מאבדים משמעות בלי ערן. אני יודע שכואב לך,
מתוקה, אבל אני יודע שתמצאי את הכוח להמשיך. אני לא כמוך. את
חזקה. תמיד היית חזקה... יכאב לך, אבל את תקחי את עצמך בידיים
ותמשיכי בחיים שלך. לך יש הרבה מה להפסיד. תביני אותי... לי
בלי ערן יש רק אותך, וגם אותך אני מאבד לאט לאט לחברים
המתחלפים שלך, ולמדינה... לך- יש הרבה יותר. אותך אנשים
אוהבים, את מסוגלת לתפקד כמו בנאדם נורמאלי. רעות, אני כ"כ
מצטער שאני עושה את זה, אבל אני חלש. אני יודע שתביני. ואת
רעות- אני יודע שלי אין את הזכות לבקש שתמשיכי בחיים שלך
ושתתגברי, אבל אני מתחנן שלפחות תנסי... אני נשבע לך שניסיתי.
אוהב אותך, עידו."
עידו... זה כבר הייה ממש מוגזם. המציאות, מסתבר, עולה לפעמים
על כל סיוט... הרגשתי חולשה נוראית בכל הגוף. לקחתי את המפתחות
של האוטו, בתקווה שאני עוד אוכל לעשות משהו, ונסעתי לכיוון
הבית של עידו. כשנכנסתי לסלון, הבנתי שאיחרתי. אבא של עידו
חיבק אותי, הבאה שראיתי הייתה אמא של ערן. אף אחד עוד לא ידע,
מלבד ההורים של עידו ושל ערן, שגרו בשכנות. לא דיברתי... גם לא
בכיתי. לא קלטתי עדיין את מה שקרה. אמא של ערן התקשרה לאמא
שלי, שדאגה להודיע לחברים, ולבוא לתמוך בי, אבל לי כלום כבר לא
שינה. נתקפתי פתאום במין עדישות מוזרה. לא הייה לי אכפת מכלום,
לא רציתי לראות אף אחד, לא עניין אותי דבר. ארבע שעות.. מרחק
של ארבע שעות ויריה אחת הפריד ביני לבין עידו. אם רק הייתי
קוראת קודם... הרי יכולתי לעצור את זה. עידו יכל להיות כאן...
אתי. לא כעסתי. לא כעסתי עליו, כי הבנתי את גודל הפצע שנפער
בלב שלו עם נפילתו של ערן. לא פעם חשבתי גם אני לגמור, אבל
מעולם לא הנחתי אפילו לרגע שאני אשאר בלי עידו...
באותו לילה ישנתי במיטה של עידו. למצעים שלו הייה עדיין את
הריח המוכר הזה שהייה רק לו, על השידה שלו היו דפים משורבטים
בכתב המיוחד שלו, והדיסקית שלו הייתה זרוקה על שולחן הכתיבה.
מתחת לדיסקית הייתה תמונה- תמונה שהייתה טרייה כ"כ בלבי- ערן
ועידו מרימים אותי על קו המים בחוף הים, שניהם צוחקים, אני
במבט מבוהל שמה אזרק למים... כל זה נראה באותם ימים פשוט כל
כך, כ"כ מובן מאליו, והיום, היום הייה זה הדבר היחיד שרציתי.
רק להיות איתם.. רק עוד יום... במשך הלילה החלה ההבנה שגם עידו
כבר לא יהייה שם בשבילי לחלחל למוחי... הריח המוכר של הסדינים
שלו שכל כך משך אותי קודם החל להטריד אותי. הנוכחות של עידו
בחדר שלו כ"כ הורגשה. היא הייתה כ"כ אמיתית, כ"כ מוחשית...
בבוקר יצאנו כולנו להלוויה. חברים באו לתמוך בי, לעודד. אבל
מבחינתי כולם היו כעדר. כל הקולות מסביבי התערבבו, חשתי שוב את
אותה חולשה מוכרת בידי, ברגליי, צמרמורת מזעזעת עברה בי והראש
שלי כאב, הרגשתי התכווצויות בבטן ובחילה נוראית, תחושה של
ריקנות החלה הולכת ומשתלטת עליי, והרגשתי שהרגליים שלי לא
מוכנות עוד להחזיק אותי, אלא שהפעם עידו לא הייה שם בשביל
לתפוס אותי. לא הייתי מסוגלת להסתכל כיצד מתמינים את עידו שלי
בתוך האדמה, מראות מההלוויה של ערך החלו עולים וצפים בראשי.
סחרחורת חזקה תקפה אותי וכל הקולות והמראות סביבי הפכו
למערבולת חסרת משמעות של צבעים ורעשים. פתאום חשתי את אותו
ייאוש עליו דיבר עידו... יכולתי לחוש בבירור את אותו חוסר
ייעד, המוטיבציה שלי להמשיך לחיות שאפה לאפס.
אנשים החלו להתקדם לכיוון היציאה. חלקם באו אליי וחיבקו, חלקם
רצו רק לשתוק איתי. המלים של כולם עברו ממני והלאה, לא עניין
אותי מה יש לחבר שלי לשעבר לומר בנושא, וגם לא לכל אחד אחר.
רציתי רק שיניחו לי לנפשי.
אחרי ההלוויה הלכתי לחוף הים, אליו היינו הולכים תמיד שלושתנו-
אני, ערן, ועידו... כעת הייתי אני כאן לבד. עידו וערן היו אי
שם, או אולי... לא היו. ואני ישבתי בחול לבד, זרקתי אבנים
למים, ועקבתי אחריהן כשהן נסחפות עם הגלים למרחקים, לעומק...
רציתי גם אני כמוהן להסחף, להעלם... זרקתי אבן נוספת למים
וקמתי ללכת, וכשהסתובבתי ראיתי מאחורי את אייל, המפקד שלי.
אייל הייה היחיד שלא גרם לי לסלידה באותו רגע. הוא חיבק אותי,
ולרגע יכולתי לחוש שאני מחבקת את עידו... "רעות... אל תעשי
שטויות." ופתאום- פרצתי בבכי כמו שלא בכיתי מאז נפל ערן.
הדמעות פשוט זלגו ממני והלאה. חיבקתי את אייל ובכיתי. אני לא
יודעת כמה זמן בדיוק עמדנו כך, אך כשהתחלנו ללכת הייתה החולצה
שלו רטובה לגמרי מהדמעות שלי, ובאיזשהו מקום... הרגשתי שהבכי
שחרר אותי. הרגשתי שיש בי את הכוח להמשיך ולקבל את הפלאפל.
לפחות בשביל עידו וערן...
שבועיים אח"כ עמדתי במסדר, עם חברה גאים שסיימו קורס קצינים.
כולם היו מאושרים, ואני... אני הרגשתי שהגשמתי מטרה, אבל לא
הייתי שלמה עם עצמי. זה לא הייה מתוכנן כך... הם היו צריכים
להיות שם, איתי. הייתי בטוחה תמיד שבלעדיהם, אני מעולם לא אגיע
להיות קצינה,  אבל כנראה טעיתי.
אחרי הטכס לא חזרתי הבייתה. הלכתי לבית העלמין הצבאי. ישבתי
באמצע, בין המצבה של ערן לזו של עידו. כ"כ רציתי לספר להם,
לבחורים שלי, על החוויות שעברתי בקורס... כ"כ רציתי להתגאות
בפניהם, הרי בשבילם התחלתי כלל את קורס הקצינים. ועכשיו...
עכשיו הם לא הו שם. זכרתי את הבטחתנו אחד לשני, ללכת ביחד לחוף
שלנו כשכל אחד מאיתנו יקבל "פלאפל", ולהוציא ממעמקי החול קופסה
שתמנו שם עוד בימים שהיינו ילדים, כאשר כל אחד מאיתנו שם
בקופסה חפץ בשביל השניים האחרים. אז הלכתי... הלכתי לחוף לבד,
והתחלתי לחפור... מצאתי את הקופסה שלנו, והוצאתי ממנה את
המעטפה שלי.  היה בה סמל של השייטת, כנראה מעידו, ודיסקית
חרוטה מערן "כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם".
"אחד בשביל כולם, כנראה..." מלמלתי בעצב, והרשגתי איך מה שנשאר
מהלב שלי מתחיל להתפורר.
פעם היינו שלושה- שהיוו שלם, ועכשיו, עכשיו נשארתי שליש משלם.
הורדתי את הבגדים שלי ונשארתי רק עם תחתון וחזיה. שירבטתי משהו
על דף נייר שהייה לי במדי האלף, ושמתי אותו מתחת לבגדים,
והתחלתי להתקדם לעבר הים... לאט לאט הרגשתי את המים הקרים
נוגעים ברגליים שלי, בברכיים, בירכיים, בעגן...המשכתי להתקדם
לעבר הגלים, רציתי שיסחפו אותי איתם- לעבר האופק, רציתי שיכסו
אותי ויפתרו אותי מחוסר האונים... יכולתי לראות באופק את עידו
וערן צוחקים עליי "מה, את פוחדת?" ופתאו שמעתי בבירור קול דומה
כ"כ לקול של עידו.. "רעות, אל תעשי את זה. את חזקה. אנשים
צריכים אותך כאן" ושוב הצמרמורת... ההסתובבתי אחורה, מוכנה
לכל, וראיתי מאחורי את  אייל. אייל הושיט לי יד והתחלנו להתקדם
לעבר החוף. התחלנו לנסוע לכיוון הבית שלי. "רעות... שכחת
משהו..." אייל הניח בידי את הדיסקית החרוטה שערן השאיר לי לפני
משהו כמו 4 שנים.
"כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם"... המשמעות של המלים, נראתה
לי עכשיו אירונית משהו.
עכשיו, היו הם- שני שליש משלם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היי פתאום
נזכרתי שמרדכי
היה נוגע גם בי
בזמנו...



כבר מקבלים כסף
על להגיד את זה
היום, לא?


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/2/04 3:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאמינה בתמימות

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה