המכתב הזה מוקדש לכם, החברים שלי, כי אני רוצה שתדעו שלמרות
הכל, בתוך תוכי אני מאוד אוהבת ומעריכה אתכם על כל מה שאי פעם
עשיתם בשבילי. אני לא יודעת איך להתחיל את מה שאני רוצה לומר,
אז אני פשוט אומר את זה:

אתמול גיליתי שיש לי לוקמיה ואני אפילו לא יודעת איך להתייחס
לזה. תמיד חשבתי שיהיו לי את כל החיים לפני: להתגייס, להשתחרר,
לעשות אולי איזה טיול באוסטרליה או דרום אמריקה, אולי הודו או
תאילנד, ללמוד, למצוא את האחד ולהתחתן, להביא איתו ילדים לעולם
ולחיות!!! אבל כנראה שזה לא יקרה, ואני באמת לא יודעת איך לנצל
את הזמן הזה שנותר לי.
אני רוצה שתזכרו אותי כמי שעשתה לכם את הצחוקים בשיעור, כילדה
הקופצנית והחייכנית של החבר'ה. אני לא רוצה שתזכרו אותי כדמות
שלילית בחיים שלכם, ואני לא יודעת אם באמת תזכרו אותי כך.
פעם אמרו לי משפט חכם, בעל משמעות רבה, והיום אני מנסה ליישם
אותו:
"תמיד תגיד לאנשים שחשובים לך עד כמה הם חשובים לך, קח את הזמן
כדי להגיד את המילים הנכונות, רק שים לב שלא יהיה מאוחר מדי."
אני מקווה שזה לא מאוחר מדי. תמיד תעריכו את מה שיש לכם, תמיד
תאמרו תודה על הדברים הקטנים האלה בחיים, בדרך כלל הם הדברים
החשובים באמת. רק עכשיו אני מבינה, רק עכשיו אני לומדת להעריך
את אותם הדברים הקטנטנים בחיים שנראים לנו כל כך ברורים
מאליהם.
אחד הדברים היפים ביותר שאנו יכולים לעשות בחיינו, הוא להתחיל
מחדש. אתם תוכלו להתחיל מחדש, לכם נותר המון זמן לשנות את כל
הדברים בחיים שרציתם לשנות. תיזכרו במצב הטבעי שבו הייתם
כשהייתם ילדים - חיים בכל יום את החיים עצמם. תתחילו לשכוח את
הבעיות שכבר אבד עליהן הכלח, דמעות אשר נמוגו ואינן, דאגות
הנסחפות ומתנפצות אל חופי ההתחלה החדשה של מחר.
המחר יהיה כאן שוב בכל יום מחיינו, ואם נהיה נבונים די נשכיל
להתרחק מקשיי העבר וניתן לעתיד ולעצמנו הזדמנות ללכת יחד.
לעיתים כל מה שנחוץ אינה אלא החלטה פנימית לאפשר לעצמך להתחיל
מחדש. אני לא יכולה, אבל אתם יכולים, אז נצלו את החיים עד כמה
שאפשר, ועשו מהם את החיים הטובים ביותר שאדם יכל לחיות.
בבקשה!!!

                         באהבה רבה רבה-רבה,
                                       אני