הוא אמר: מה יפה שיערך,
כברק יפלח עיניים.
לו ניתן, לך הייתי כורך
עטרת זהב פרוויים.

היא חייכה: שיערי הבוהק
מתת שמש, מנחה משמים.
לא לי, אל תיתן את הנזר,
למרום הוא נועד שבעתיים.

הוא אמר: מה יפו מילותייך,
כשמן וצורי הן לי,
נשביתי בקסם שירייך,
נשבעתי תהיי רק שלי.

היא חייכה: מילים ששוררתי
מתת האביב והסתיו.
עונותיי הן כסותי שעוררתי,
בשלן, בזכותן המיטב.

אז הביט בה סחרחר,
וליבו תופף בו באון,
מה קורנות הן עינייך היום,
מרחפות בשחקים כדאון.

היא חייכה והשפילה מבט.
כן, עיניה הסגירו סודה,
זוהרות הן כנרות של שבת,
רק בגללו; היא מודה.