הוא אמר: מה יפה שיערך,
כברק יפלח עיניים.
לו ניתן, לך הייתי כורך
עטרת זהב פרוויים.
היא חייכה: שיערי הבוהק
מתת שמש, מנחה משמים.
לא לי, אל תיתן את הנזר,
למרום הוא נועד שבעתיים.
הוא אמר: מה יפו מילותייך,
כשמן וצורי הן לי,
נשביתי בקסם שירייך,
נשבעתי תהיי רק שלי.
היא חייכה: מילים ששוררתי
מתת האביב והסתיו.
עונותיי הן כסותי שעוררתי,
בשלן, בזכותן המיטב.
אז הביט בה סחרחר,
וליבו תופף בו באון,
מה קורנות הן עינייך היום,
מרחפות בשחקים כדאון.
היא חייכה והשפילה מבט.
כן, עיניה הסגירו סודה,
זוהרות הן כנרות של שבת,
רק בגללו; היא מודה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.