כשגירדתי את הקירות חשבתי על בלומה, המניקוריסטית מבלוק שש.
הקאפו שלה הכירה אותה עוד בקראקוב, ודאגה לסדר לה ניירות
מתאימים. היא פה כמעט מתחילת המלחמה, שנתיים ומשהו. יש לה ימי
עבודה קצרים וכמעט ולא שולחים אותה לעבודה בחוץ. ככה
הציפורניים של פאשקה תמיד מטופחות וארוכות, משוחות בלכה שקופה
(כי גם לקאפו יש גבול. פה זה לא ברלין).
נעגל. ככה אנחנו קוראות לה, לפאשקה. ציפורניים. טפרים.
לפראו היא עושה באדום. פראו זו מנהלת הבלוק. היא קצינה, אנחנו
חושבות, למרות שאין לה דרגות על המדים. על-אף המגפיים ולמרות
האקדח יש לה גינונים של אריסטוקרטית, אז קוראים לה פראו. לא
בפנים, כמובן. אף אחת לא מביטה לה בפנים. כשקצין מגיע לבלוק,
אין לנו עיניים. גם היא לא מביטה עלינו. היא מביטה דרכינו.
כמעט בריכוז. אנו פוערות ביאוש את הארובות הריקות אל האצבע
המורה שלה. האצבע המאשימה. אולי בגלל זה היא משקיעה כל כך
בציפורניה האדומות. לא אגיד כדם, כי זה יהיה נדוש, ובכלל, זה
אדום בהיר יותר מדם. חיוור יותר. כחוש.
מעניין אם זה צבע הדם שלי.
אני אוהבת אדום. וכחול גם. תמיד ראיתי חוסר טעם משווע בנשים
שהלכו באדום-על-אדום. כמו האדום של פראו על רקע אדום הארובות,
מצביע על כחול השמיים ועל העשן המיתמר. הוא אפור, אבל בנוגע
לזה אין באמת מה לעשות.
אז חשבתי על בלומה, ועל הציפורניים של נעגל ושל פראו. וראיתי
אותה, ממש לידי, מנסה לקום. מישהי מבלוק חמש דחפה אותה. עזבתי
את הקיר ודחפתי אותה בחזרה. בלומה עזרה לי פעם, כשפראו באה עם
רופא לבלוק שלי, והייתי מצוננת, כלומר-- קרמטוריום. בלומה
ביקשה מנעגל עזרה בנקיון, דהיינו, שמישהי תשאר במחנה לנקות
בזמן שבלומה משייפת את רגליו של הרופא ושאר הקצינים שבאו
לאינספקציה. האדומות של פראו הצביע על אפי הזולג.
מאז היא הצביעה עלי רק עוד פעם אחת. ואולי טוב שכך. המנות הלכו
ופחתו, וזה עדיף מאשר להפוך לשק פעור-העיניים שהוא המוזלמניות.
מצחיק. הנשים שעוד מתאוות לחיים מתהלכות בארובות ריקות, בעוד
שאלו שחייהן כבר אינם חיים מצמחות מחדש זוג עצום בגדלו. הגוף
מנסה לספוג כמה שיותר מהעולם, רגע לפני שהוא נגמר לו. הגוף. או
העולם.
ההיא מבלוק חמש נפלה, אבל בלומה לא הצליחה לקום. היא כבר לא
תצליח. תשומת לבי חזרה אל הקיר דרך זרועותי הכחושות לקצות
אצבעותי החיוורות, לחפור דרכו אל מחוץ לגוף הזה. ציפורני
הסדוקות נשברו, הבשר סביבן קרוע. דיממתי, והאוויר הפך
אדום-כחוש-חיוור. נצמדתי לקיר הבטון, שם היה כתם
כחול-כחוש-חיוור. אני אוהבת אדום וכחול. הם הולכים נהדר ביחד.
טיפסתי על בלומה ושילחתי את עיני לחפשי.