אולי יום אחד אגיע למקום נהדר, אבל בעצם אני בטוחה שכבר הייתי
שם.
התבוננתם פעם על השמיים כך שהם הזכירו לכם לילות רחוקים וריחות
מתוקים של ימים אבודים? אז ישבתי בדיוק באותה נקודה והרגשתי.
הייתי מישהי אחרת, ואלוהים, מה לא הייתי נותנת כדי לחזור לשם,
ולו לרגע, כדי להזכר מחדש בכל התחושות, אך את אותם ימים אני לא
אשוב ואראה.
כעת אני כאן, למרות שכבר הייתי פה פעם. אני זוכרת את הריח, את
ההרגשה ואת החוויה. זו אותה ההרגשה. הזמן לא הורג אלא אותנו
והתחושות, הן בעצם תמיד אותן התחושות, והמחשבות אינן מתבגרות,
הן מותירות אותנו קצרי נשימה, כואבים ורועדים כמו ילדים קטנים
המתמכרים לתחושות, והדבר רק מעיד עלינו כעל בני אנוש.
אני הייתי פה קודם והלכתי הרבה כדי להגיע. הרי זה היה מן ההכרח
שאגיע וזה היה אמיתי, אך בשמיים ישנן מיליוני נקודות שמרכיבות
לי פיסת אלוהים שלמה. שם אני רוצה להיות, כיוון ששם מעולם עוד
לא הייתי.