שלום. קוראים לי עדי זילברברג. כלומר, זה השם שעדי זילברברג
נתן לי, בפרץ של מקוריות ליצור דמות פיקטיבית שתשבור את החוקים
הלא כתובים שלגיבור פיקטיבי אין את שמו של מחברו. בכל אופן, אף
שחששתי פן תמצאו קווי דמיון נוספים בינינו, ותטעו לחשוב שהמחבר
מספר על עצמו, סה"כ דווקא די חיבבתי את השם. למרות זאת, כאילו
כדי להגדיש את הסאה, החליט יוצרי לקראני לבסוף בשם לודויג ואן
דה וינצ'י. בערך אותו הטוויסט רק פחות אישי. מה אומר לכם -
תבחרו אתם. אני לא מבטיח להיות עקבי.
ובכן, ברצוני להביא לכם כאן את סיפורי. נולדתי בגנואה, להורים
דוברי עברית. עם ילדותי כבר התחלתי לפתח חיבה עזה לים, ויום
יום בין לימודי השחמט לנגינה על כינור הייתי חומק אל בין גליו,
בין אם היה זה  קיץ חם שנתן בי את אותותיו, ובין אם היה זה
חורף קר ומר ששלח אותי אל מיטת חוליי. כשהייתי חולה נהגתי
להסתובב בחדר העבודה של אבי, שהיה פסל, ולמשש את כל הפסלונים
הקטנים שאסף הוא מכל מכריו אשר נדדו על פני תבל ומחוצה לה.
במיוחד אהבתי את גילוף האנציקלופדיה העתיקה באבן ירח. את
סגנונו של אבי, ערמות קוים מחומרים שונים, תיעבתי למדיי, אולם
בהשראת הפסלונים גמלה בלבי ההחלטה להיות פסל. כך כשהייתי בן
13, כאילו להכעיס, יום לפני חגיגת הבר מצווה שלי, חמקתי אל אחת
הספינות שעגנו בנמל כשבאמתחתי דבר זולת לפת לחם, כמוסות מים,
כינורי הקטן, לוח השחמט וכלי גילוף שהצלחתי לפלח מסדנתו של
אבי. הייתי מעדיף כלי סיתות, אולם הדבר לא תאם את תוכניתי. מה
הייתה תוכניתי? פשוט מאוד - חשבתי לעצמי שהגיע הזמן ללכת עם
לבי ולרכוש משרה כזאת שתעניק סיפוק לכל מאוויי - להיות גלף -
פסל בספינות, ולראות עולם תוך כדי.
הצלחתי להסתתר באחת מסירות ההצלה העשויות טיטניום מגולען
ומעוטרות בעץ עתיק. העץ עצמו היה לא מעוטר בעליל, דבר שהתאים
לי עד מאוד. הספינה לא הייתה עמוסה בפעילות, וכך במשך שלושה
ימים, תוך כדי האבקות במחלת ים קלה, יכולתי לגלף באין מפריע.
כמובן, לא לקחתי בחשבון שאומן צריך מעט הכשרה וניסיון. ניסיתי
לגלף את פרצופו של ליאוט השלישי, אולם מה שיצא לי היה דומה
יותר לחיה מפחידה העושה העוויות משונות. בכל אופן, מאחר שביום
השלישי תמה צידתי, החלטתי לאזור אומץ, ולעמוד מאחורי האומנות
שלי. ניגשתי אל הקפטן והצגתי את עצמי. אמרתי לו שהנני יתום חסר
בית וגלף מוכשר מאוד, וברצוני כי יאות לקבל אותי כחלק מהצוות.
הזמנתי אותו לראות את יצירתי האחרונה על הסירה, והוא, משועשע
קלות, פסע עמי אל עבר הירכתים, ושם עמד נפעם אל מול ליאוט
שלי.
רב החובל היה טיפוס שלא שם זין על הלך רוחם הנורמלי של
הבריות, ולכן הוא חיבב אותי ואימץ אותי כבן טיפוחיו. הוא נתן
לי לגלף את הגה הספינה, ממנו עשיתי נחש שדמה לקעקוע שעל ידו,
ובשעות הפנאי יכולתי לנגן בכינורי - דבר שהרשימו אף יותר.
נקודת המפנה ביחסו אליי חלה כאשר הוא ראה אותי יום אחד עם לוח
השחמט, ומשועשע כהרגלו הוא הזמין אותי למשחק. אז עוד לא ידעתי
כי השחמט מהווה נקודת תורפה אצל הקפטן, והוא מצדו לא ידע דבר
על הצטיינותי המוכחת והמפורסמת בתחום. לאחר הניצחון החל יחסו
אליי להשתנות לרעה במהירות. לאחר שהבסתי אותו גם במשחק הגומלין
התרגז עליי לחלוטין וציווה להשליכני לים.
משהושלכתי בתחילה לא ידעתי את נפשי, אולם מאחר שכל חיי תרגלתי
שחייה התחלתי לשחות בכיוון המנוגד לספינה. ידעתי כי אינני רחוק
במיוחד מאפריקה, אולם השחייה עד לשם הייתה כרוכה במאמץ רב
וממושך. בצר לי התחלתי להזות, ובהזייתי הנה עומד אני על במה
וכינורי הקטן בידי. קהל מלא נועץ בי את עיניו, אך מהמקום בו
היו אמורות להיות העיניים, ניבטות בי זוגות אוזניים, וכך
כשמאות בריות לוטשות בי את זוגות אוזניהם, אני מפנה את מבטי
הצידה, ורואה את אבי הכעוס עומד על בימת המנצחים ובידו אחד
מפסלוניו, ואני קולט שהוא מניף אט אט את הקו הדוחה שלו, וברקע
נשמעים צלילי הפתיחה של הקונצ'רטו של סיבליוס. תוך כדי
שהמוזיקה מתנגנת אני מרגיש חבטה ואני מתעורר על חוף צחיח.
ביאוש אני נסוג שוב אל עולם הדמיון תוך שאני משתרך קדימה
באפיסת כוחות.
הפעם הרגשתי איך אני מתרומם אל על בטיל אל החלל. אני רוכב אל
עבר מאדים, עם עצירת ביניים בירח. בירח אני פוגש חיזר ירוק
שמזמין אותי להמשיך בדרך על אסטרואיד מגויס. אני נאות ואנו
פותחים במסע המרגש דרך חגורות שביטים. החיזר אומר לי שהוא רוצה
לבקר את בן דודו על טריטון. אני תוהה אם הדבר לא יגרום לנו
עיכוב מיותר, אולם החיזר מרגיעני ומראה לי כפתור מיוחד
באסטרואיד עליו כתוב "טורבו פוטון". בעוד אני נרגע אני פוסע
לפתע במנותק אל עבר מנהרה לבנה כאשר כל חיי חולפים לנגד עיניי.
אני מבין לפתע שאני עומד לעבור לעולם הבא. יחד עם ההכרה הזאת
מופיעות עוד שתי תובנות: האחת היא כי אבי עומד כרגע בראש משלחת
חיפוש גלובלית שעומדת למצאני בתוך דקות, ואין לי אלא לעשות
מאמץ אחרון כדי שאוכל להמשיך במסלול חיי הקודם. השנייה היא כי
יכול להיות שמעברה השני של המנהרה ייתכן ולא אוכל להמשיך לספר
את סיפורי. הבחירה קשה. מן הפח אל הפחת. מה אתם אומרים? לפסוע
את הצעדים האחרונים, או להתאמץ להישאר?