"יש לך פיקסציה אורלית". יולי נתן בי את מבטו המשפד.
"יש לי מה"? נחנקתי על השאיפה האחרונה שלקחתי מהסיגריה. "מה
אתה מקלל לי עכשיו"?
"זאת לא קללה", יולי נאנח. "לפחות לא במובן הישיר שלה. המשמעות
של זה היא קיבעון להעסקת הפה".
ליר נתנה בנו מבט משועשע.
"הכל אצלך צריך להיות קשור למין"? המגננה הכי טובה היא התקפה.
"לא למין. לאימא". מצאתי לי עם מי להתעסק.
"אימא של חגי מאוד נחמדה", אמרה ליר תוך שהיא נשענת לאחור,
מניחה לשיער השחור הארוך שלה להישפך לשני צידי שפת המעקה
המורחבת עליה נחה.
"היא אולי נחמדה, אבל היא כנראה לא נתנה לו מספיק לינוק"...
"הי"! הזדעקתי, מתיישר לישיבה, מועך כמעט בלי לשים לב את בדל
הסיגריה בעצבנות על ריצפת הגג ליידי. "אתה מוכן לצאת לאימא שלי
מהפטמות"?
ליר הצטחקה בקול. "זה יהיה משהו ששווה לראות", אמרה וגזרה על
כולנו תמונה שהיינו ישנים הרבה יותר טוב בלעדיה.
"זה פשוט רעל", יולי לא הרפה.
"ליר אומרת שלכל אחד יש את הרעל שלו", קפצתי לתוך דבריו מביט
על ליר שרק משכה כתפיים, עודה במצב שכיבה". לך תבנה חומה...
"אבל זה משהו אחר", יולי אמר, "אין לך אפילו סיבה טובה אחת
לעשות את זה. לעומת זאת, יש לך אלף סיבות לא לעשות את זה".
"יש לי סיבה מצוינת", התרסתי, "אני נהנה מזה"!
"באמת", שאל יולי, "מהסיגריה הראשונה שלך, נהנית?"

חזרתי בדמיוני לאותו ל"ג בעומר של כיתה ו'. ההורה האחרון עזב
את משמרתו ואנחנו נשארנו כחמישה בנים ובנות, מרגישים גדולים
ופרועים עם זה שסוף סוף נשארנו לבד וללא השגחה. מהמדורה לא
נשאר הרבה אבל תפוחי אדמה עוד היו בתהליך הפיכה לפחמים אי שם
מתחת לעפר החרוך וכוסות הפלסטיק שהשלכנו לאש.
מיקי, החבר הכי טוב שלי, הוציא משק השינה שלו את חבילת
הסיגריות האדומה. היא היתה מקומטת כי הוא החביא אותה שם כמעט
משבוע שעבר. הוא סחב אותה לאח הגדול שלו שאפילו לא הרגיש. אני
זוכר שהוא סיפר לי על זה בהתלהבות ואני זוכר שידעתי שהרגע הזה
יגיע.
מיקי הוציא סיגריה והדליק אותה בעזרת ענף בוער מהמדורה. הוא
שאף את העשן לראות ואפילו שהוא באמת היה אמיץ וניסה להראות
שהוא יודע מה הוא עושה הוא השתנק ודמעות עלו בעיניו, אבל הוא
מייד הסתובב כדי שרונה לא תראה.
מיד כשהצליח לשלוט שוב בדרכי הנשימה שלו הוא הגיש את הסיגריה
הבאה לי. זה היה כבוד כמובן, כי מיקי מציע לך סיגריה וזה לא
סתם עוד ילד, זה הילד הכי מקובל בכיתה, שהיה גם החבר הכי טוב
שלי. איך יכולתי לסרב...?
נסיתי להחזיק את הסיגריה כמו שראיתי שעושים בטלביזיה, בין שתי
אצבעות, אבל היא החליקה לי כל הזמן. אולי כי הידיים שלי רעדו.
תפסתי אותה חזק בין האצבע והאגודל והדלקתי אותה כמו שראיתי את
מיקי עושה.
"עכשיו תמצוץ", אמר לי מיקי, "אבל אל תכניס לריאות, אתה עוד לא
רגיל"... תשמעו אותו... כמה ניסיון כבר היה לפושטק... ניסיתי.

טעם של אפר וצריבה איומה בגרון שלחו אותי לסדרה של שיעולים
מעוררי בחילה. בכל זאת לא עזבתי את הסיגריה. יכולתי לראות את
רונה בוהה בנו מרחוק בעניין.
מיהרתי להתיישר ולקחתי עוד שאיפה ממוט הנייר האיום. הפעם רק
מילאתי את הפה ונשפתי את העשן החוצה. מיקי הביט בי מרוצה. הוא
עשה כמוני אבל היה נדמה לי שהוא גם הכניס לריאות מדי פעם.
רונה ביקשה לנסות ואחריה דורית ואוריאל.
בשעה חמש בבוקר, נגמרה החפיסה.
בהמשך, מיקי סחב אותי לפינת המעשנים מחוץ לגדר בית הספר, משם,
אחר-כך לים ואחר-כך בגיל מאוחר יותר, כבר עישנו באופן פתוח
בבית. "החדר שלי הוא החדר שלי" הודעתי להורים שלי באחד מריבי
ההתבגרות הכואבים, וכך נקבע כי בטריטוריה שלי אני יכול לעשות
מה שבא לי. גם לזהם את עצמי ואת הסביבה.

יולי שילב ידיים שריריות על חזה מתוח. "נו, תענה"!
התמהמהתי.
"לא". אמרתי לבסוף. "אבל עכשיו אני נהנה... זה אותו הדבר עם
יין ובירה. אף אחד לא נהנה מהכוס הראשונה. זה טעם נרכש"...
יולי עיקם את פניו בהבעת גועל.
"טעם נרכש... בחיי"! הוא הביט בליר שבכלל הסתכלה, כהרגלה,
לשמים מלאי הכוכבים. נראה שגם יולי לא יזכה ממנה לישועה היום.

הגאונית הזאת, תמיד יודעת מתי לשתוק. תמיד יודעת לתת לאנשים
אחרים להתווכח ביניהם ולא להתערב אם זה לא חייב להיות קשור בה
ישירות. אני מעריץ אותה על זה.
"תגיד", פניתי ליולי בניסיון לסובב עליו את השולחן, "מה יש לך
כל-כך נגד עישון, הא"?
יולי הרים גבה. "בוא נראה", הוא אמר, "זה מסריח והריח נדבק בכל
דבר שאתה נוגע בו: שיער, בגדים, שלא לדבר על הפה. נשיקות עם
מאפרה זה כמו להקיא הפוך. זה עושה צהוב על השיניים. זה מסרטן,
ומילא אותך אלא גם את מי שמסביבך - אתה יודע מה זה עושה לקארמה
שלך?"
ליר זקפה את ראשה. מילים כמו קרמה תמיד מושכות את תשומת ליבה.
יולי המשיך: "זה לא טעים, כבר אמרתי, זה ממכר - מה שעושה אותך
תלותי, וזה עולה לך המון המון כסף"...
"זה לא המון כסף"... מיהרת להצטדק.
"באמת"? אני נשבע שיכולתי לראות על יולי את שריונו של דון
קישוט, "בוא נראה: אתה מעשן כמה? קופסא ביום"?
"בערך", הנהנתי.
"טוב, 20 שקל ליום, שבעה ימים בשבוע זה 210 שקלים בשבוע. בחודש
זה 1050. בשנה זה כמעט 13,000 שקל. שכר לימוד של שנה
באוניברסיטה? פק"מ נחמד שתוכל לחסוך בו קצת כסף...? קרן
השתלמות? קרן פנסיה? שכר דירה"?...
"טוב, כשאתה מציג את זה ככה"... חשבתי על זה רגע ברצינות.
"אולי אני פשוט אוריד את כמות הסיגריות לחצי. אולי אפילו לפחות
מזה. זה בטוח יחסוך לי בכסף... נכון"?
"כן", אמר יולי בקול נטול רחמים, "אבל אני במקומך הייתי חוסך
כבר מעכשיו בשביל האישפוז שלך במחלקה האונקולוגית, במשך
שנים... אתה יודע מה זה לתת למכונה לנשום בשבילך? אתה יודע כמה
זה עולה"?
עוד תמונה שהייתי ישן בלעדיה נהדר.
בדמיון שלי ראיתי את יולי וליר עומדים מעלי, כאשר אני שכוב על
מיטה לבנה ומגופי יוצאים צינורות המתחברים למכונה הזאת שעושה
ביפ ביפ ביפ וברגע שהיא מפסיקה כולם יודעים כצריך לכסות את
החולה עם הסדין מעל הראש וללכת הביתה.
"אני חושבת שאתה קצת מגזים", אמרה ליר פתאום כאילו התגשמה על
הגג באותה השנייה ממש. "יש הרבה אנשים שעישנו שנים ומעולם לא
אובחן אצלם סרטן".
יולי חרק לעומתה "גם בצ'רנוביל היו, אבל השאלה היא האם אנחנו
באמת רוצים להזמין את הסרטן לגוף שלנו וליצור עבורו תנאים
נוחים במיוחד, או שאנחנו רוצים להתייחס לגוף שלנו כאל מקדש
ולהימנע מרעות החולות מהסוג הזה. לפחות בצ'רנוביל לא הייתה להם
בחירה"...
מול המניפסט הזה לליר לא היה מה להגיד, אבל יולי לא הפסיק.
"בטח, למה לא? תהיה עבד של חברות הטבק. הם ימשיכו לשים לך זפת
וחומרים ממכרים בתוך הג'אנק הזה שאתה קונה, הכל כדי להבטיח
שמקור ההכנסה שלהם לא יספיק לצרוך את המוצר, ואתה תמשיך למצוץ
את הג'אנק הזה בזמן שהם מוצצים ממך את החיים".
אלוהים! יולי לראשות הממשלה.
לקחתי את המצית ביד אחת ובהפגנתיות הוצאתי מתוכו סיגריה אחת.
"אתה רואה"? הצבתי אותה מול עיניו של יולי, "אחרונה". אמרתי
והצתתי אותה בשקיקה. לקחתי את החפיסה, ובעזרת המצית הדלקתי את
עטיפת הפלסטיק השקופה, נותן לה להתעכל במהירות ולשרוף עימה את
הקרטון על תכולתו.
יולי הביט בי קצת המום, אבל בהחלט מרוצה.
"אני שמח שעשית את ההחלטה הנכונה", הוא אמר לי מחייך.
"כן", מלמלתי נהנה מעוד שאיפת מנטול עדינה.
מה אכפת לי, גם ככה נשארו בחפיסה שתי סיגריות, ויש לי קופסא
חדשה בחדר.
לפחות הוא ישתוק קצת. זה גם משהו. כבר אי אפשר ליהנות היום
אפילו מסיגריה בשקט.





(מי שרוצה, יכול לקרוא יותר על ליר, בסיפור "ליר")